סיסמה אחת לפחות, המיוחסת לשופט אהרן ברק, אכן התגשמה במלואה בשבועות האחרונים: מלוא כל הארץ משפט. כמעט כל כותרות העיתונים ומאמרי הדעה בתקופה האחרונה עוסקים בסוגיות משפטיות מובהקות: פסקת התגברות, עילת הסבירות, ועוד כהנה וכהנה.
אבל בהמשך הדרך ממתינות לנו עוד כמה רפורמות שהממשלה הנוכחית מתכננת. אחת החשובות שבהן היא הרפורמה בחוק השבות. החוק קובע, כידוע, את זכותו של כל יהודי לחיות בישראל. באופן די מדהים, בעשרים השנים הראשונות לקיומו של החוק הוא לא טרח כלל להגדיר מי נכלל בהגדרת יהודי וזכאי לזכות הגדולה הזו. רק ב־1970 נקבעה לראשונה הגדרה מחייבת, שאימצה את ההגדרה ההלכתית: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה, או שהתגייר.
אך כבר אז הובן שאם פקידי העלייה יאפשרו כניסה והתאזרחות בישראל רק ליהודים לפי ההלכה, משפחות רבות יצטרכו להתפצל או לוותר על העלייה לארץ, ולכן נקבע שגם בני זוגם, ילדיהם ונכדיהם של יהודים יוכלו ליהנות מזכות הכניסה וההתאזרחות, גם אם אינם יהודים בעצמם. התוצאה הייתה שהחל בגל העלייה הגדול שהגיע עם קריסת בריה"מ, חלק גדול (בשנים האחרונות מדובר ברוב) מן העולים אינם יהודים. יש גם לא מעט מקרים של נכדי יהודים שמקבלים זכות עלייה לישראל גם כשהסבא, מעניק הזכות, כבר מזמן אינו בחיים. ויש גם אנשים שבאים, מקבלים דרכון ישראלי וסל קליטה, ומסתלקים כלעומת שבאו.
זה הרקע ליוזמת המפלגות הדתיות לבטל לפחות את זכאות העלייה של הנכדים. תביעה הגיונית לכאורה, אבל באליה הזאת יש לפחות שני קוצים גדולים. האחד – מה יקרה במשפחות שנכדן הצעיר מבקש לעלות יחד עם הוריו זכאי העלייה? האומנם ישראל תיקח על עצמה לפצל את המשפחות הללו? לכן לכל הפחות ראוי שהתיקון לא יבטל באופן גורף את זכות העלייה של הנכדים, אלא רק את זכותם של מי שעולים ללא סבם או הוריהם זכאי העלייה.
אבל האמת היא שגם ההדגשה הזו אינה מספקת. דווקא מכיוון שהעולם היהודי, ולא רק בקרב יוצאי בריה"מ לשעבר, מלא במשפחות שיש בהן נכד שאינו יהודי לפי ההלכה, תיקון כזה לא רק יפחית דרמטית את מספר זכאי העלייה, אלא גם יעצים מאוד את הניכור שהולך ונרקם ממילא מסיבות אחרות בין מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, ליהדות התפוצות. גם מי שלא התכוונו כלל לעלות יכעסו מאוד על המדינה שמגדירה אותם או את בני משפחתם הקרובים ככאלה שאמורים להישאר בחוץ.
אז מה עושים? צריך לזכור שמדינות העולם הן מדינות לאום ולא מדינות דת, וגם הכרת האו"ם במדינה יהודית ניתנה לישראל כמדינת העם היהודי, לא כמדינת הדת היהודית. משום כך, הגדרת היהודי בחוק השבות צריכה להיות לאומית ולא דתית, וממילא היא יכולה להיות שונה מהגדרת הזהות היהודית לפי ההלכה והרבנות. צריך אפוא לבחון מהם הקריטריונים שנוקט הציבור היהודי הרחב כדי לבחון מי בפנים ומי בחוץ, ואין ספק שכיום הם הרבה יותר מכילים מאלה של ההלכה. למעשה, אדם שחי חיים יהודיים – שבישראל פירושם שייכות לחינוך יהודי וציון מועדי ישראל, גם אם לא בדרך הלכתית – נחשב בעיני הציבור היהודי ליהודי, גם אם אימו לא הייתה יהודייה.
אמנת גביזון-מדן, שהשבוע מציינים מלאת עשרים שנה לפרסומה, הכירה בכך. החידוש הגדול של האמנה אינו בתחום השבת, כפי שרבים אוהבים לצטט, אלא ביחס לחוק השבות. שם מציעה האמנה הברקה: לבחון לא מיהו יהודי, במובן לאומי וגם דתי, אלא רק מיהו "בן לעם היהודי", מושג לאומי. את המושג הזה האמנה מבקשת להגדיר כמי שאחד משני הוריו, לאו דווקא האם, הוא יהודי, או שהצטרף לעם היהודי. האמנה אינה מגדירה מה פירוש "הצטרפות לעם היהודי", אבל אפשר להניח או לקבוע שהכוונה לכל אדם שקהילה יהודית מוכרת מכירה בו כיהודי. בנוסף, חובה כמובן לקבוע במפורש שכל בני המשפחה המבקשים לעלות עם "בן העם היהודי" זכאים להצטרף אליו, והמשפחה לא תפוצל. אם כך ייקבע, אכן לא יהיה עוד צורך בסעיף מיוחד שמגדיר זכאות לעליית נכדים.
