הכול התחיל, כרגיל, בעתירה לבג"ץ. העותרים טענו שערוצי הספורט מפלים באופן לא הוגן קבוצות כדורגל מוחלשות, כאשר הם מתעקשים לשדר רק את משחקי הקבוצות המצליחות בעולם. בית המשפט פסק שאכן יש כאן אפליה לא הוגנת. הוא הורה לערוצי הטלוויזיה להגיש לעיונו נוסחה משפטית, שתקבע באופן הגון ושוויוני אילו משחקים ישודרו. הנוסחה, כך הורו השופטים, תתעלם מגורמים מפלים כמו יכולת ספורטיבית, ותתמקד בשיקולים שוויוניים של צדק חברתי.
פסיקתו של בית המשפט הישראלי עוררה גל תגובות אוהדות בעולם האקדמי הבינלאומי (אם כי יש להודות שתגובתם של אוהדי הכדורגל הייתה מורכבת יותר). את ההדים החיוביים קטעה חוקרת מאוניברסיטה פרוגרסיבית במערב ארצות־הברית, שטענה שבית המשפט הישראלי הפגין גישה צרה מאוד לנושא הצדק החברתי. כיוון שמקורו של הכדורגל הוא במשחק הסיני העתיק קוג'ו, עצם ההשתלטות המערבית על המשחק היא ניכוס תרבותי, מעלל קולוניאליסטי בזוי. החוקרת המליצה להפסיק מיד לשחק כדורגל בכל ארצות המערב, או לפחות לשנות את שם המשחק בחזרה לשמו הסיני העתיק, כמחווה של הודאה באשמה.
הנהגת הענף הפגינה בתחילה גישה חיובית, והכריזה על בחינה יסודית של העיוותים התרבותיים. אך פעילים חברתיים הוסיפו להפגין מול משרדי פיפק"א, ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל/קוג'ו, כיוון שזו סירבה לדרישות המוצדקות הנוספות שנתבעו ממנה. כל אדם הגון היה מסכים מיד לצדק שבטענות הללו. איך אפשר להצדיק את האפליה המשוועת של אנשים שאינם מצטיינים בכישורים גופניים בולטים? ומה המחיר התרבותי של מדים אחידים וזהים לכל שחקני הקבוצה, נוהל דכאני שמחנך לקונפורמיות צייתנית?
בזמן שההתאחדות התבצרה בסירובה לדון בשאלת המדים, העלו חוקרים אמיצים שאלות יסוד עמוקות עוד יותר, לגבי עצם טיבו של המשחק. העמדת שתי קבוצות בתחרות קנאית ביניהן היא הבניה חברתית, המחנכת לסתגרנות קבוצתית עוינת ולתחרותיות קפיטליסטית. הכדורגל גם מכונן את היצור המשונה הנקרא "נבחרת לאומית", ומעודד מִפגני לאומנות טקסיים סביב אותה "נבחרת". "הנבחרת הלאומית" היא בעת ובעונה אחת מסמן ומסומן של הגאווה הלאומנית, וכך מעצימה את הלאומנות הגזענית וגם מועצמת על ידה. דעת הקהל הנאורה נטתה לכיוון המסתמן: ביטול כל הקבוצות והנבחרות, והגרלה שוויונית של מאגר השחקנים לפני כל משחק.
דוקטורנטית צעירה מאוניברסיטה ישראלית החזירה שוב את ארצנו למפת הנאורות העולמית, כאשר פרסמה מאמר חשוב על תפקידו הייצוגי של השוער. החוקרת שאלה איך אפשר לכנות אדם הכלוא בתוך רחבתו, כשהוא סופג ללא הרף בעיטות כדור ונאצות. תשובתה הייתה חדה וברורה: "השוערוּת היא עבדות מודרנית". כתובות גרפיטי אדומות חזרו על הססמה הזו בקמפוסים ברחבי העולם. אף שההתאחדות הבינלאומית פיגרה אחרי השיח הנאור, כנראה בגלל לחץ ניאו־קפיטליסטי של כוחות הריאקציה השמרניים, קבוצות רבות בעולם הודיעו שיאמצו את המדיניות החדשה והמומלצת: הן יעלו למגרש ללא מדים, גברים ונשים גם יחד, בבגדים ססגוניים לפי טעמם, וינהלו משחק כדור משוחרר, בלי תפקיד מסוים לשחקן כלשהו.
הקבוצות הנאורות שבחרו במסלול זה זכו בתחילה לתשואות. המדיניות החדשה גם פתרה מבלי משֹים ובאופן מוחלט בעיה נושנה נוספת, הלוא היא הדוחק המסוכן ביציעים. אך פעילים רדיקליים הצביעו על כך שהשינויים הנאורים־כביכול מסווים למעשה את מבני הכוח הדכאניים, שנותרו טבועים עמוק במהותו של הכדורגל/קוג'ו. הרי במשחק זה אדם שייך ל"קבוצה", שמטרתה היא לנוע דווקא בכיוון מסוים, ולהעביר את הכדור בכוח לתוך מרחב ספציפי; זוהי תפיסה גברית פאלוגוצנטרית מובהקת, המכפיפה את השחקנים להיגיון פטריארכלי קשוח. במרחב משחק דינמי ורך יותר יחוללו השחקנים/יות באופן חופשי, בקרנבל אינסופי של בעיטות לכיוונים מגוונים, בלא יעד קשוח וכובל.
למרבה הצער, גם השלב הזה בהתפתחות המשחק התגלה כמסווה לדיכוי עמוק יותר. שהרי, כפי שציין סוציולוג ביקורתי אחד, עצם ההבחנה בין ידיים לרגליים היא משטוּר דכאני, המְמפֶּה את גוף האדם כמרחב שליטה של ידע/כוח. אין באמת הבדל נחרץ בין יד לרגל. יש אנשים שמציירים ואוכלים בעזרת הרגליים, ויש כאלו שהולכים על הידיים. בשבטים אפריקניים מסוימים לא הייתה מילה מיוחדת ל"ידיים" ומילה אחרת ל"רגליים", אלא מילה אחת כללית לתיאור הגפיים. מדיניות נאורה תעודד שימוש שוויוני בכל איברי הגוף, שכולם טובים באותה מידה, ואף לא תתחייב דווקא לצורה הגיאומטרית הקולוניאליסטית "כדור".
מזכ"ל פיפק"א כבר חשב שאין ברירה אלא להיכנע ללחץ הבינלאומי המסיבי של כוחות הקִדמה, ולאחד את ענף הקוג'ו עם ההתעמלות האמנותית. נראה היה שהנאורים לא ירפו ממנו לעולם. ואז מישהו שם לב שבמשחק השחמט יש שחורים ולבנים.
