ישראל מנווטת בעדינות את המציאות הביטחונית בזירה הפלסטינית. במיוחד ברצועת עזה על רקע מה שנראה כתחילת מגמה של טפטופי רקטות, כנראה מצד גורמי הג'יהאד האסלאמי. יש לא מעט לחץ ציבורי להגיב על ירי הרקטות מהרצועה, ששוב מכוון בראש ובראשונה ליישובי העוטף.
הלחץ הזה מכוון לבטן הרכה של ממשלת נתניהו שנתפסת כממשלת "ימין על מלא", ומכאן עומס הציפיות וגם כפועל יוצא מכך מפל הציפיות לגישה אקטיביסטית ולוחמנית, אפילו בהשוואה לממשלת בנט-לפיד ששינתה את משוואת התגובה הישראלית.
אבל כאמור ציפיות לחוד ומציאות לחוד. במערכת הביטחונית קיימת הבנה ברורה לכך שבמציאות הנפיצה של היום במערכת הפלסטינית אי אפשר להסתובב כל היום ביד עם פטיש של 5 קילוגרמים ולהלום על כל מסמר בולט, כי זה לא ייגמר טוב. יודעים כיצד מתחילים, אבל לא איך מסיימים. להיות פירומנים זה נחמד בתיאוריה ופחות במציאות. ודאי במציאות שבה האוויר רווי באדי דלק לנוכח המצב במזרח ירושלים ובצפון השומרון. אגב, נתניהו מעולם לא התיימר להיות כזה, או אפילו להיות ימין במובן של מי שמחזיק בפטיש הכבד. להיפך. גישתו לאורך השנים הייתה זהירה הן ביחס לזירה הפלסטינית ואפילו ביחס לאיום המשמעותי יותר מצד איראן וישראל בהנהגתו לא נקלעה מיוזמתה להרפתקאות מיותרות.
אבל אין ספק שקורה משהו בגזרה הדרומית, שהייתה השקטה ביותר בשנה וחצי האחרונות. דומה כי אפילו ארגוני הטרור ברצועה לא ממש יכולים להישאר אדישים לנוכח האינתיפאדה הזוחלת ביו"ש ובמזרח ירושלים.
במובן הזה מדובר בפרדוקס, כי ישראל וחמאס נמצאות כמעט באותו מקום. לאף אחת אין אינטרס כרגע להתכתש ולהפר את השקט המשכר ואולי גם המשקר, אבל המציאות שואבת אותן למקומות הפוכים שמתאגרים את האינטרס התועלתני הקר בשם פוליטיקת הזהויות.
* * *
במבט ממוקד על הצד הישראלי של המשוואה, זו למעשה הטרגדיה היוונית של הממשלה הנוכחית. היא הגיע לשלטון במציאות שבה התהפך התקליט. מעשור של יציבות כוללת בזירה הפלסטינית שהושגה באמצעות מודל תועלתני כלכלי שחדה את העיסוק בחזונות האידיאולוגיים, לתחילת שינוי במסגרתו שוב אנחנו במתח על רקע פוליטיקת הזהות הקלאסית של האזור.
נתניהו היה רוצה להמשיך ביציבות אשר הוא במידה רבה אחראי לה, זו שהובילה גם להסכמי אברהם. אבל זה הופך יותר קשה כי ההיסטוריה לא ממש מתנהלת לפי תוכנית סדורה וכי אם נדרש לפרדוקס נוסף הרי שניצחונו בבחירות קשור להתערערות השלום הכלכלי ולחזרת אתגרי האידיאולוגיה, והוא עצמו הרכיב ממשלה בשם אותה פוליטיקת זהות שלכאורה מחייבת אותו לנקיטת מהלכים קשים ולא רכים או מכילים. אלה בתורם עלולים לרסק את שאריות המודל היציב של העשור האחרון ולמנוע כל מיני עניינים אסטרטגיים, כמו נורמליזציה עם סעודיה, שמותנים בקיומו של שקט ביטחוני בגזרה הפלסטינית.
בשורה התחתונה, דומה כי שעון החול התהפך. ישראל צועדת כנראה להסלמה נוספת בגזרה הפלסטינית, והיא לא תגיע רק מעוד פיגוע טרור בירושלים אלא מרצועת עזה. חמאס והג'יהאד האיסלאמי אומנם נמצאים בפרדוקס – מצד אחד לשמור על השקט כדי להתמסר לשיקום הרצועה ולחיי הכלכלה, אבל מצד שני אינם יכולים לעצום לחלוטין עין לגבי המתרחש בזירות אחרות כמי שנושאים את דגל ההתנגדות הכוללת.
זה אומר שאנחנו בתחילת תהליך של כרסום השקט. ייקח לזה זמן אבל המגמה תימשך ללא רגיעת המתח במזרח ירושלים וביהודה ושומרון בואכה חודש הרמדאן הקרב. עוד טפטוף ועוד אחד ובתהליך המוכר הזה ייתכן ונגיע למשבר הבא: מהרצועה. ואת המשבר הזה יהיה קשה למסגר או לתחם גיאוגרפית כי הוא יטפטף משמים על אזרחים רבים בישראל.
בינתיים שני הצדדים רוקדים או מנסים לרקוד בעדינות כמו מעל תבנית עמוסת ביצים ולהציב את רגליהם בתווך שבין לבין. אבל אין להתבלבל, הספירה לאחור כבר החלה.
