"אני לעולם לא אפסיק לאכול בצקים", ככה צעקתי לחברה טובה לפני כמה שנים, בזמן שניסתה לשכנע אותי להצטרף אליה לאתגר ללא סוכר וללא גלוטן. אני מתעלפת מעונג אם נפלתי על קרואסון חמאה טוב במיוחד, מכורה לריח של חלות השבת ושל עוגות השמרים שיוצא מהתנור שלי בכל שישי וחושבת שכל שעה היא שעה נכונה לפיצה.
פעם פספסתי אוטובוס לעבודה כשהלכתי אחרי ניחוח של בורקס במאפייה באותו הרחוב (סיפור אמיתי).
בצקים זה החיים.
שלוש שנים מאוחר יותר – תפנית בעלילה בצורת עניין בריאותי שאומר: כדאי שלתקופה הקרובה תורידי גלוטן וסוכר (ועוד כמה דברים כמו מטוגן וחריף וקפההה שה׳ יעזור לי, אבל בבצקים עסקינן). בקיצור, טרגדיה. איך ממשיכים מכאן? מה אוכלים? איך שמחים? מי יושיעני נא? שלחתי מיד הודעה לחבר צליאקי ושאלתי איך מתמודדים עם הריק שבהיעדר פחמימות ריקות. "אני לא עושה עניין מאוכל", הוא אמר. "הבנתי אותך", אמרתי והמשכתי הלאה לחפש את שמחת החיים שהשארתי בתוך הפיתה־שווארמה האחרונה שאכלתי.
בפרידה כמו בפרידה, ההתחלה הכי קשה. כל דבר מעלה זיכרונות ומעורר געגוע. וכל שיר הוא השיר שלכם. שבועיים אחרי הגזֵרה מצאתי את עצמי דומעת בלי שליטה, כי תחת אפי עבר לו פתאום משב ריח של עוגת שמרים חמה מאחד הבתים (סיפור אמיתי 2).
גיליתי גם שאני לא היחידה ושצרת רבים קיימת ועוד איך, אבל איך לומר? לא התנחמתי.
מאז עברה חצי שנה, אני מתגברת לאט־לאט ומוצאת את השמחה שלי בכל מיני מקומות קטנים אחרים (וגם גונבת ביסים פה ושם, אם לומר את האמת). פסטה זוקיני זה אולי לא מדהים כמו פטוצ'יני, אבל כשהחברים שהכינו לך אותה מתאמצים שיהיה לך טעים וכיף – זה מרחיב את הלב לא פחות. וזה מאתגר, אבל כבר קצת פחות טראומטי. ובכלל, אומרים שגעגוע זה טוב ליחסים, לא?
בתוך כל זה, פיתחתי לעצמי תחביב תרפיה חדש: גלילה אינסופית והתרגשות מחשבונות אינסטגרם של אנשי קונדיטוריה ופטיסרי שונים ושווים במיוחד, עם תמונות מאיצות בלוטות רוק שכמעט אפשר לנגוס בהן.
יש שיקראו לזה מזוכיזם.
אני? אני קוראת לזה אמונה.
