הפורמט של קארפול קריוקי, שהגיע אלינו מהנכר, די פשוט: אוטו אחד, מנחה אחד, זמר אחד. מערבבים אותם יחד, מוסיפים כמה להיטים, מדברים קצת והולכים הביתה. רק שהסיפור לא באמת כזה פשוט. קודם כול, יש בקריוקי פוטנציאל מבוכה לא מבוטל. חוץ מזה, יש כאן נסיעה לשומקום, זוויות הצילום מוזרות ומי רוצה להתראיין בזמן נסיעה? ובכלל, מי רוצה לצפות בזמר שר את השירים שלו יחד עם מנחה בתוך מכונית? איך זה אמור להיות רעיון מוצלח, במיוחד לאורך זמן?
אבל זה עבד מצוין. וכעת, בעונה השלישית, אפשר לומר שזה עובד טוב מתמיד. בראש ובראשונה המנחה, אודי כגן, פשוט מצחיק. וזה לא קל. לא כל זמר אורח יכול לספק בעצמו חומר משעשע וניכר שכגן עושה עבודות תחקיר כדי להכין פאנצ'ים ונושאי שיחה מצחיקים. נכון שלפעמים מרגישים את המאמץ, אבל אחרי שהיה לו כמה זמן להשתפשף, בעונה הנוכחית זה נעשה יחסית בטבעיות. כגן כבר לא מסתמך רק על בדיחות מהירות אלא גם על החוזקה האחרת שלו – תועפות של אינטליגנציה רגשית. הוא מקשיב, מחמיא כשצריך, מאלתר, יורד קצת על המרואיינים ומצליח לתת לכל החוויה תחושה של שיחת חברים יומיומית בתוך האוטו, משהו הרבה יותר מוצלח מסתם תוכנית אירוח רגילה.
העונה הזו גם מצליחה לשמור על רמה גבוהה באורחים: כולנו ראינו כבר את יוני רכטר מתראיין בכל מיני הזדמנויות, אבל כאן אפשר ממש להרגיש שאנחנו לומדים להכיר אותו כבן אדם ולהבין, למשל, עד כמה הוא מצחיק. בכמה תוכניות אירוח זה באמת קורה? גם שלומי שבן מגלה כאן צדדים אחרים שלו (שזירת פרחים, מי היה מאמין!) ורמי קלינשטיין אפילו מזרים את כגן לשירת אבבא לא מתוכננת. זה גם תלוי בכוכב המתארח, כמובן. מירי מסיקה כבר התראיינה באופן חשוף כל כך במקומות רבים כל כך, שקשה להוציא ממנה צד לא מוכר. ובכיוון ההפוך, נתן גושן שומר על רצינות עד שקשה לראות עליו משהו אחר. אבל נו, כגן לפחות מנסה, וגם פרקים חלשים יותר עדיין מהנים מאוד.
וישנו גם הקטע המוזיקלי. שני הצדדים באים מוכנים לאירוע: כגן מראה שהוא אולי לא זמר גדול אבל כן מוזיקלי מאוד (וגם זוכר את כל המילים, לא ייאמן), והכוכבים עצמם, כמה מפתיע, יודעים לשיר טוב את השירים שלהם.
מה שבאמת לא צפוי הוא האפקט על הצופים. חוסר השיוף בשירה והשילוב עם הרמזורים שברקע ומצב הרוח הקליל, יוצר וייב שקשה לעמוד בפניו. כצופים אנחנו מרגישים די מהר כמו מכרים ותיקים שמצאו את עצמם באוטו בזמן שמישהו הגביר את העוצמה של שיר יפה. ויש גם כתוביות, אז מה בדיוק מונע מאיתנו להצטרף אליהם לשירה? כלום. לכן, המלצתנו היא לצפות בסדרה בשעות ובמקומות שמאפשרים להגביה ווליום ולשיר יחד איתם. זה ממש כיף.
אז לא, זאת לא סדרת מופת מוזיקלית וגם לא סדרה של ראיונות עומק. אבל גם ביחס לסדרות מוזיקליות אחרות עם תקציב מטורף, וגם סתם ביחס לעצמה, מדובר בעשרים ומשהו דקות של כיף ומוזיקה. מה עוד אפשר לבקש?
קרפול קריוקי – עונה 3, כאן 11
