הצפייה בראיון (הנפלא, יש לומר) שערך איש התקשורת רוני קובן עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס פרופ' אהרן ברק היא חוויה מהממת. הראיון, ששודר במסגרת תוכניתו המצוינת של קובן, "פגישה", נגע כמעט בכל הנקודות החשובות שעומדות במרכז השיח הציבורי אודות הרפורמה של לוין ורוטמן, אך לא בכך הייתה חשיבותו. כוחו של קובן הוא בראש ובראשונה בחיבור בין האישי לבין הציבורי, והראיון העניק הצצה חשובה מאוד לחיבור הזה, שהוליד את המהפכה החוקתית, שעומדת כיום בלב השסע הישראלי.
ברק לא סיפר בראיון הזה כמעט שום דבר שלא סופר כבר בעבר. בכלל, בניגוד לרושם שאולי נוצר, נשיא העליון לשעבר הוא שתקן די קטן. ברק התראיין פעמים רבות, ובהן גם פרס את משנתו, וגם סיפר על עצמו. אולם, אולי זה הגיל, אולי זו הסיטואציה, ואולי זה רוני קובן המראיין, אך הרושם הוא שבפעם הזו ברק בחר לאפשר לכל הקצוות להתחבר.
זו תהיה כמעט קלישאה לטעון שחוויות ילדותו של אהרן ברק, כילד בגטו קובנה ובהמשך במחבוא בביתה של משפחה ליטאית כפרית, עיצבו את השופט שהפך להיות. הוא עצמו לא ניסה לרגע לטעון שאין קשר בין הדברים. להפך, הוא אף קשר בין לקחי השואה וזיכרונה ובין האופן שבו הוא רואה את דמותה הרצויה של מדינת ישראל. אולם, בעוד החוויות הללו עיצבו את השופט לימים אהרון ברק באופן מודע, הוא מתקשה להבחין במה שעיצב את דמותו באופן לא מודע. ברק איננו "פריבילג" במובן השטוח שבו המילה הזו נתפסת בשיח הישראלי הנוכחי. חוויות חייו המעצבות היו קשות ומורכבות. כשהוא כופר בזיהוי שלו עם "ישראל הראשונה" הכפירה שלו היא אותנטית. מי יכול לעמוד מול התיאור שלו את הילד הרעב מגטו קובנה, זה שהסתתר בתוך קיר, ברח על קרון פחם וגם כשהגיע ארצה "זכה" לקליטה קשה ומורכבת? זו לא היתממות. זו האמת הכי אותנטית ופנימית של ברק.
הילדות הזו, העולם שממנו בא וחוויות ההתבגרות שעבר נוכחות מאוד אצל ברק השופט, הציוני והליברל, לוחם הצדק והזכויות. אולם, מה שברק מתקשה לראות הוא את נוכחות ההיעדר. הוא לא מתחמק מהעובדה שהידע שלו ביהדות והחיבור שלו לעולמה של המסורת היהודית דל מאוד. הוא אומר שהיה שמח לדעת וללמוד יותר, אך בפועל לא עשה לשם כך כלום. הוא רצה מאוד לגוון את בית המשפט העליון אנושית, אך בפועל קידם את העניין מעט מאוד.
ברק משוכנע מאוד בצדקת דרכו, ולא רואה כמעט בכלל את מתנגדיו. הם כמעט שאינם קיימים מבחינתו. הוא מכיר בעצם היותם, אך מתעקש בכל תוקף שכל שגיאותיו, אם היו כאלו, היו טקטיות בלבד. האיש שהעצים יותר מכל אדם אחר את תפקיד השופט בחברה, מתעקש להעמיד את עצמו בצל, וטוען שהוא "חייל פשוט", לא פחות. כל ניסיון של המראיין להעמיד מולו ביקורת נתקל בחומה בצורה של שכנוע פנימי עמוק, בלי שום סדק ולו הקל ביותר. אפילו את הביקורת המכבדת והמנומקת של ידידו הקרוב מישאל חשין דוחה ברק כמעט בקש, תוך השלכת האחריות מעצמו לכנסת.
אהרן ברק הוא איש טוב ויקר, הסבא שכל אחד מאיתנו היה חולם לאמץ. אדם טוב שרצה מאוד לעשות טוב. אולם, הוא נעדר כל יכולת לראות את העולם גם מנקודת המבט של מתנגדיו. הוא לא רואה את הדתיים והחרדים, הוא לא רואה את המזרחיים והמסורתיים, הוא לא רואה את כל מי שמביט על העולם מנקודת מבט אחרת, ולא חולק עמו את אותו עולם ערכים. והכתם העיוור הזה פוגע ביכולת שלו אפילו להבין את הביקורת הקשה שמוטחת בו.
