במאמרו של יהודה יפרח במוסף יומן לפני שבועיים, ובהקשר של פרשת התלונה נגד הרב צבי טאו, הועלתה טענה שלפיה "כשמדובר בהפרעה פסיכוטית המשבשת את בוחן המציאות, אין שום דרך לקבל עדות". בדברים שלהלן אעסוק באופן כללי ועקרוני בשאלה הבאה: מה מעמדה המשפטי של עדות שמקורה באדם שבגין מחלת נפש או ליקוי קוגניטיבי, כושר שיפוטו או תפיסת המציאות שלו לקויים באופן ניכר?
בפתח דבריי אבהיר ואדגיש שאינני מתייחס כלל למקרה הספציפי שעל אודותיו כתב יפרח, ועל כן אין לראות בדבריי משום הסכמה או שלילה בנוגע להשערות העובדתיות שהועלו על ידו בנוגע לאדם ספציפי, מצבו הנפשי וכשירותו למסור עדות.
סוגיית מעמדה של עדות שמקורה באדם הסובל מליקוי קוגניטיבי או נפשי באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה במשפט הפלילי, שכן במסגרת זו נדרשת ודאות ראייתית גבוהה, מעבר לספק סביר. סוגיה זו עשויה לצוץ בשלושה מצבים עיקריים: כאשר אדם זה היה קורבן לעבירה פלילית, ועל בסיס עדותו נבחנת הגשת כתב אישום; כאשר אדם זה נאשם בפלילים בגין מעשה שעשה; וכן במצבים שבהם נדרשת עדות של אדם זה כמי שהיה עד לביצוע מעשה עבירה, כאליבי לנאשם וכדומה.
על פי ההלכה, אדם שעונה לקריטריונים של "שוטה" פסול למסירת עדות, וכדברי הרמב"ם:
השוטה פסול לעדות מן התורה, לפי שאינו בן מצוות. ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד; אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד אפילו בדבר מן הדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כעניין בשאר דברים הרי זה פסול, ובכלל השוטים ייחשב (משנה תורה הלכות עדות ט, ט).
תקיפה בבית המחסה
בשונה מהמשפט העברי, העמדה שהתפתחה במשפט האנגלי היא שאין להדיר מראש, ובאופן קטגורי, קבלת עדות מאדם בגין מצבו הקוגניטיבי־נפשי.
אחת הפסיקות המוקדמות במשפט האנגלי בהקשר זה, ניתנה בעקבות מקרה מוות של אדם בשם מוזס ג'יימס ברנס. ברנס, שתואר כטיפוס שתקן ובעל מצב רוח קודר, אושפז בבית מחסה לחולי נפש תשעה חודשים לפני מותו. הוא שהה בחדר עם עוד שמונה מטופלים, בהם רי'צרד דונלי, דייר ותיק במוסד מזה למעלה מארבע שנים, ששימש מעין עוזר לאחראי על המטופלים, סמואל היל.
באחד מלילות החורף של דצמבר 1850, על פי עדותו של דונלי, סירב ברנס להיכנס למיטה לישון. דונלי דיווח על כך לאחראי, סמואל היל. בתגובה, היל תפס בכוח את ברנס וניסה להשכיבו במיטה. כתוצאה מהעימות הפיזי שהתפתח בין השניים נחבט ברנס בחוזקה על הרצפה, כשהיל נופל עליו. ברנס לא דיווח לאיש על האירוע או על פציעתו כתוצאה מכך. רק לאחר כמה ימים, בעקבות הידרדרות במצבו של ברנס, נודע למנהל המוסד על האירוע. בבירור שערך מנהל המוסד, ברנס תיאר שנפגע בעקבות אלימות שהופעלה כלפיו על ידי היל. היל הכחיש כל קשר למצבו של ברנס, לרבות את עצם קיומו של האירוע הנזכר.
כמה ימים לאחר מכן מת ברנס מפצעיו. נתיחה שלאחר המוות גילתה שבר בזרוע, כמה שברים בצלעות, וכן שריטות. נקבע שממצאים אלה נגרמו כתוצאה מאירוע אלים, שבסופו של דבר היה סיבת המוות. בהליך משפטי שהתקיים הורשע היל בהריגתו של ברנס. סמואל היל ערער על פסק הדין. לטענתו, דונלי, שסבל ממחשבות שווא כרוניות ותפיסת מציאות מעוותת, לא היה כשיר למסור עדות. לפיכך הרשעתו, שהסתמכה על עדותו של דונלי, שגויה.
לא הייתה מחלוקת עובדתית על כך שדונלי אכן סבל באופן כרוני ממחשבות שווא, וראה עצמו כרדוף רוחות שמדברות אליו ללא הרף. גם במסגרת עדותו בבית המשפט דיווח דונלי שהוא רדוף על ידי 20 אלף רוחות שנמצאות במקומות שונים בגופו. בהתייחסותו למועד התרחשותו של האירוע שבעקבותיו מת ברנס, אמר דונלי שהוא זוכר שזה היה ביום שני, אבל הרוחות מתעקשות שהאירוע התרחש ביום שלישי. עם זאת, דונלי טען שהרוחות לא השפיעו על תכנים אחרים בעדותו.
חרף קיומם של התכנים הפסיכוטיים הנזכרים, קבעו השופטים שדונלי כשיר לשמש כעד, וזאת על סמך התרשמותם הכללית מעדותו, וכן על בסיס עדויות של גורמי טיפול שהכירו אותו ואישרו שהוא מסוגל לדווח באופן מהימן על התרחשויות שהיה עד להן.
באופן כללי נקבע שיש להפריד בין הכשירות למסור עדות (competency), ובין המהימנות והמשקל שיש לתת לאותה עדות (credibility). כלומר, לפני שהעד מוסר את עדותו, על השופט לבחון האם העד הפוטנציאלי מסוגל להבין את טיבה של השבועה והחובה לומר אמת; האם הוא מסוגל לספק תיאור קוהרנטי ורציונלי של המציאות שחזה במו עיניו או שמע באוזניו, וכן שהוא אינו סובל מליקוי בזיכרון. ככל שהעד עבר את הרף המינימלי ההכרחי הזה, הוא כשיר למסור עדות, אף אם הוא סובל מתסמינים פסיכוטיים. ואולם, בהמשך ההליך המשפטי עשויים המושבעים לתת משקל נמוך לעדות של אדם, שלהערכתם מהולה בתכנים דלוזליונאלים.
מעניין לציין שבשלהי פסק הדין העיר אחד השופטים כדלקמן: "יהיה זה הרה אסון אם רק בשל קיומן של מחשבות שווא יהיה אדם פסול מלשמש כעד. כמה מהגדולים והחכמים שידעה האנושות סבלו ממחשבות שווא מסוימות".
"הכל כשרים להעיד"
לאורך השנים, ובעקבות שינויים סוציולוגיים ותרבותיים ובהם חילון האוכלוסייה במדינות מערביות, ירד קרנו של מרכיב הבנת החובה לומר אמת על בסיס שבועה, במסגרת מבחן הכשירות למסירת עדות. במקביל, הושם דגש רב יותר על הכישורים הקוגניטיביים הנדרשים למסירת עדות.
גישת המשפט האנגלי קנתה אחיזה גם במשפט הישראלי. על פי פקודת הראיות תשל"א־1971, באופן עקרוני "הכל כשרים להעיד בכל משפט", ואין לפסול מראש ובאופן גורף קבלת עדות מאדם בעל מגבלה שכלית או נפשית.
בתי המשפט בישראל נדרשו לא אחת לסוגיה זו. במסגרת זו הותאם הדין האנגלי למערכת המשפט הישראלית, שאיננה כוללת מושבעים. אחד מפסקי הדין המוקדמים בהקשר זה נגע לנסיבות פציעתה הקשה של מניה גרצברג, שנמצאה על ידי נהג מונית שוכבת בצד הכביש, שותתת דם, באחד הבקרים של חודש אפריל 1962. היא העידה שהמקור לפציעותיה המרובות – למעלה משלושים דקירות באיברי גופה – נבעו מתקיפה שחוותה מצד גבר שהכירה, מנחם בשארי.
בית המשפט המחוזי הרשיע את בשארי בניסיון לרצח, בין השאר על בסיס עדותה של גרצברג, חרף העובדה שגרצברג סבלה מסכיזופרניה, ואף הייתה בעברה מאושפזת כחמש שנים במצטבר בבית חולים פסיכיאטרי (שממנו ברחה). ערעור שהגיש בשארי לבית המשפט העליון על הרשעתו נדחה. בפסק הדין הובהר שגרצברג עמדה בכל הקריטריונים הנדרשים לכשירות למסירת עדות, הכוללים כושר לתפוס ולהבין את המתרחש, כושר הזיכרון, וכושר ההתקשרות עם הזולת.
ניסיון פגיעה במסגדים
מקרה אחר שנדון בבית המשפט העליון ממחיש עד כמה בסוגיה מורכבת זו נדרש שיקול דעת פרטני, בהתאם למאפיינים הספציפיים של כל מקרה. בינואר 1984 סוכל ניסיון פגיעה במסגדים בהר הבית. שניים מהמעורבים במעשה סבלו מתחלואה נפשית, שבגינה נמצא אחד מהם לא אחראי למעשיו, ואילו השני נמצא לא כשיר לעמוד לדין. שניהם נשלחו לאשפוז פסיכיאטרי.
במסגרת עדותם של אותם מעורבים, הם קשרו לאירוע שני אנשים נוספים. אחד מהם – שמעון ברדה – הכחיש כל מעורבות לאירוע. סנגורו של ברדה טען להגנתו שיש לפסול את העדויות המפלילות כנגד מרשו משום שהעדים סובלים מתחלואה נפשית משמעותית. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל טענה זו ביחס לעד אחד אך שלל אותה ביחס לעד שני, ועל סמך עדותו וראיות נוספות הורשע ברדה ונגזר עליו מאסר של שמונה שנים.
ערעורו של ברדה לבית המשפט העליון על הרשעתו נדחה, ונקבע כי "משהחליט בית משפט כי אין במחלת נפש בה לוקה מי שנקרא לעדות, כדי להסיר ממנו את הכשרות להעיד – כמוהו ככל עד". לצד זאת הובהרה ההבחנה בין הכשרות להעיד, שלה סף כניסה מינימלי, ובין קביעת משקלה המשפטי של עדות אדם שלוקה בשכלו או בנפשו, על פי שלושה קריטריונים מרכזיים: התרשמות בלתי אמצעית מן העד והעדות, המבחן הפנימי של העדות (למשל, מידת הסתירות הפנימיות שבה), וכן מבחן העדות על פי סימני אמת חיצוניים (היינו התאמתה למארג העובדות).
מקרה מעניין אחר שהובא לפתחו של בית המשפט העליון עסק באדם שבחודש אוקטובר 1991 – במהלך תקופה קצרה בין שני אשפוזים פסיכיאטריים, בגין מצבים פסיכוטיים סוערים – פנה מיוזמתו אל שוטר שהכיר והביע את רצונו להתגייס למשמר האזרחי. ואולם לפני שיגויס ביקש לנקות את מצפונו והתוודה במשטרה על עבירות שביצע ובהן הצתה, גניבה, גניבת רכב, ניסיון לבצע שוד בנסיבות מחמירות, התפרצות לבניין וכן עבירות נוספות. בעקבות הודאתו במשטרה, וראיות שתאמו את תוכן הודאותיו, הוגש נגדו כתב אישום.
במהלך משפטו טען סנגורו שלא ניתן להרשיעו מכיוון שההודאות המפלילות נמסרו בשעה שהמטופל היה שרוי במצב פסיכוטי ובהשראתו, ולפיכן מדובר בהודאות שלא נמסרו מרצונו החופשי ודינן להיפסל. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת הסנגור, ועל סמך חוות דעת פסיכיאטרית, שקבעה שבעת מסירת ההודאות במשטרה האיש לא היה אחראי למעשיו, זיכה אותו מאשמה בגין העבירות, חרף ראיות שאכן ביצע אותן.
ואולם, ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על הזיכוי, שהתבסס על פסילת ההודאות כראיה, התקבל. בפסק הדין נקבע ש"לגבי עד חולה נפש אין בודקים, מבחינת כושרו להעיד, את המניעים שהביאוהו לומר את דבריו", וכי יש לבחון רק "תנאים אשר מצביעים על כושרו להעיד. ומשעמד העד חולה הנפש בתנאים אלה, כשרה עדותו כעדות כל עד אחר". כלומר, גם מניעים פסיכוטיים למסירת הודאה אינם שוללים את הכשרות המשפטית של תוכן ההודאה, אם היא נתמכת בראיות עובדתיות.
אם כן, מהדוגמאות שלעיל ניתן לראות שבמגוון מצבים במשפט הפלילי, עדותו של אדם שסובל מהפרעה פסיכוטית – ואפילו משמעותית – עשויה להתקבל בבית המשפט, וזאת בין אם מדובר במצב שבו אדם זה עד לעבירה (פרשיות היל וברדה), היה קורבן לעבירה (פרשת בשארי), או נאשם בעבירה (פרשת מסיקה).
מועדים ליפול קורבן
ממגוון סיבות, אנשים שסובלים מתחלואה נפשית או מוגבלות שכלית מועדים יותר להיות קורבנות לעבירה פלילית. בנוסף, אירוע של פגיעה כתוצאה מעבירה פלילית עלול להוביל להתפתחות של הפרעה נפשית או להחמיר אותה. לאור זאת יש צורך בפיתוח כלים רגישים ומדויקים, שישמשו כהגנה על אנשים אלה אם חוו פגיעה. היעדר כלים משפטיים הולמים לטיפול בתלונות של אנשים אלה עשוי להעצים את המוחלשות שלהם, באמצעות הפחתת ההרתעה מול גורמים שעלולים לנצל זאת.
על החברה למצוא את האיזון העדין בין אינטרסים ציבוריים שונים, כאשר מצד אחד קולו של כל אדם יישמע – ובייחוד אלה שעשויים ליפול קורבנות למעשי עבירה בגין מצבם הנפשי והקוגניטיבי – ומצד שני תימנע פגיעה לא מוצדקת בזכות החפות ובשמם הטוב של אנשים שעלולים למצוא עצמם במוקד תלונות שווא, אשר נובעות מפרי מוחם הלא מציאותי של המתמודדים עם מחלה נפשית או מוגבלות שכלית. חוק הליכי העדה וחקירה תשס"ו־2005 נועד לתת מענה חלקי למצב שבו אדם הסובל מתחלואה נפשית או ממוגבלות שכלית נדרש למסור עדות בהקשר הפלילי.
קביעת הכשירות להעיד אצל אנשים שמתמודדים עם תחלואה נפשית משמעותית עשויה להיות מורכבת. היא דורשת היכרות מעמיקה עם מאפייניה הכלליים של תחלואה נפשית משמעותית, וכן עם התמונה הקלינית הספציפית, בעבר ובהווה, של האדם שמוסר עדות. כמו כן, המיקוד העיקרי של בחינת כשירות העדות צריך להיות בנקודות הזמן המסוימות שבהן התרחש האירוע נשוא העדות, והמועד שבו נמסרה העדות.
לא כל איש מקצוע יכול לבצע בהצלחה משימה מורכבת זו, קל וחומר מי שאין לו הידע המקצועי הרלוונטי. בדומה לנושאים רבים שנוגעים לעולמה המסתורי והחמקמק של נפש האדם, גם הדרך לגיבוש קביעות משפטיות בהקשר לכשירותו של אדם להעיד חייבת להיות רצופה בידע מקצועי, מיומנויות קליניות, ועובדות.
ד"ר עזגד גולד הוא פסיכיאטר, מנהל יחידה לפסיכיאטריה משפטית
