הלב נשבר והעיניים דומעות מתוצאות הפיגועים הקשים בשבועיים האחרונים. וכן, "הדם רותח" למראה ולמשמע קריאות השמחה וחלוקת הממתקים לאחר הפיגועים, כשפיגוע נוסף הוא רק עניין של זמן.
לאחר הפיגוע האחרון, יצאו דיווחים לפיהם השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מתכנן מבצע "חומת מגן 2 במזרח ירושלים. "הנחייה" זו מצטרפת להחלטות הקבינט המדיני-ביטחוני מלפני כשבוע, ולהנחיות הקבינט מיום ראשון בערב על הסדרת 9 יישובים באיו"ש, ושורת החלטות נוספות. השאלות העולות מתוך ההחלטות הללו בפשטות הן, האם זו התשובה הראויה לטרור בכלל, ולגל הטרור הנוכחי?
אסור לתת לזיכרון להטעות אותנו. מאבק היהודים בטרור הערבי ומאבקה של מדינת ישראל בו שזורים לאורך כל שנות קיומנו כאן. מדינת ישראל חוותה מלחמות, מבצעים, גלי אלימות וטרור, עוד לפני הקמתה ובהחלט גם אחריה. הפרספקטיבה הנדרשת בכדי לבחון את המצב היא ראייה ארוכת טווח ורחבת אופקים, והיא דורשת החלטות – רצוי באופן סדור ושקול של "תהליך קבלת החלטות" ברמה הלאומית.
תפיסת הביטחון של ישראל נשענת על רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי, לפיו באמצעות "קיר ברזל" מטפורי, הערבים יגיעו למסקנה כי לא ניתן לחסל את היישוב היהודי ורק אז יהיה ניתן לחיות בארץ. בהמשך, בן גוריון פיתח את הרעיון הזה לכדי תפיסת הביטחון המסורתית של ישראל. מדינת ישראל היא סיפור הצלחה ותפיסת הביטחון שלה אפשרה זאת. מדינת ישראל הפנימה את "רעיון הסיבובים" (במבצעים ובמלחמות), ואת רעיון ה"גלים" (בהקשרי טרור), ושואפת להאריך את תקופות השקט (היחסי) בין לבין-ככל שניתן – תוך חתירה מתמדת לשלום. אולם, אם לא נבין את עומק הבעיה, יסודותיה ושורשיה – לא נוכל גם לפתח מענה הולם (ספוילר – אין מענה מלא של אפס פיגועים), ונמשיך לכסח את הדשא שלעולם יצמח שוב ושוב.
הבעיה היסודית היא עצם קיומו של עם ישראל בארץ ישראל. זהו סכסוך דתי, לאומי ותרבותי ואף סכסוך על משאבים. הוא הקושר בזיקות שונות את עזה, יהודה ושומרון, מזרח ירושלים וערביי ישראל עם מורכבויות שונות. "הגחלים הלוחשות" הן חינוך הילדים מינקות ועד בגרות לשנאת היהודים וה"דלק" הוא מכונת הסתה קבועה הפועלת באופן ממוסד ורשמי מהרשות הפלסטינית, כולל מימון והוקרת רוצחי היהודים.
לכן, היעד המדיני הראשי הוא החזרת הביטחון ותחושת הביטחון האישי והציבורי, מניעת מלחמה, או/ובמידה ותפרוץ – השפעה על עיתויה והגעה במוכנות לאומית גבוה ומיטבית לשם השגת הישגים מדיניים (הנדרשים להגדרה). בזמן המיידי – ברמה הטקטית והאופרטיבית, מתבצעים מאמצים קבועים ע"י צה"ל, שב"כ ומשטרת ישראל באופן מקצועי וראוי להערכה כשתפקידו של הדרג המדיני להכווין ובעיקר לגבות במשאבים וזמן. ככלל, רצוי לעבור את חודש הרמדאן בהרגעת השטח.
ברמה האסטרטגית ומבלי להחליט על עתיד השטחים, יש לעבור מאסטרטגיית סיכול ותגובה, לאסטרטגיית מניעה והפעלת יוזמה. זוהי אסטרטגיה עקבית, קוהרנטית, משולבת ומתמשכת – לא רגעית או פופוליסטית.
הסוגיה הראשונה שעליה צריך לתת את הדעת היא הרשות הפלסטינית. כיום, הנחת העבודה היא שעלינו לפעול לחיזוק הרש"פ ומניעת קריסתה. הנחה זו חייבת להיבחן מחדש באופן מקצועי ורחב המושתת על נתונים ועובדות, ולא על כמיהה ומאוויי הלב. בזאת, הקבינט לא עסק. בנוסף, יש להסיר את המסכה מהרשות ומאבו מאזן. אבו מאזן פועל בתחכום רב באסטרטגיה ברורה של טרור באמצעות שליחים (Proxy). הוא עושה זאת באופן יזום ומכוון כלפי חוץ באמירות המכוונות להתנגדות לא אלימה – תוך הבנה ברורה שלו – כי הוא יגיע ע"י פעילי הטרור בשטח, חלקם משויכי ארגון וחלקם ללא.
לשם כך, יש לפעול להפסקת/צמצום ההסתה המוסדית והרשמית של הרש"פ, כולל קיזוז "וכפל קנס", בכדי למנוע את המשך "תדלוק" השנאה והצמחת העשבים השוטים במעגל חוזר ובלתי נגמר. בנוסף, יש לגבש תנועה מסודרת ומתואמת הכוללת הרתעה בכדי לגבש אסטרטגיית פעולה נגד המלחמה המדינית-משפטית שהרש"פ נוקטת נגדנו. כמו כן, צריך לקדם מערכת מוכנות לאומית למערכה כוללת במידה ותתפתח.
סוגיה שנייה היא טרור בודדים. חייבים לנתץ את הקונספציה בעניין זה. אכן, לא תמיד קיים קשר ותמיכה ארגונית ישירה למפגע, אולם המכנה המשותף הרחב והברור הוא הרצון לפגוע ביהודים. כל המפגעים פועלים, יורים, שוחטים ודורסים יהודים בלבד, גם אם נאמר כי הפיגוע מגיע על רקע כך שהמפגע "חולה נפש", חווה "אהבה נכזבת", נתון מצב כלכלי רעוע, מאוכזב מתפקוד הרש"פ ועוד שלל הסברים יצירתיים. עוד לא נראה פיגוע דריסה או שחיטה כנגד אנשי הרש"פ המושחתים וכנגד שום מאהב מאכזב. וכן, כל "חבילת ההרתעה" חייבת "להיות על השולחן". בנוסף, יש לגבש מדיניות סדורה להפיכת סוגיית האסירים הביטחוניים מנטל לנכס, על ידי שינוי ושיפור אופן פעולת מנגנוני הביטחון הפלסטיניים.
כל הנ"ל, חייב להתבצע תוך תיאום הדוק ושת"פ עם ארה"ב, כחלק מרצון אמיתי ומשותף למניעת הסלמה נוספת.
ולשאלה האחרונה: כיצד לקדם אסטרטגיה זו ולממש את היעדים המדיניים שיוגדרו? תהליך קבלת ההחלטות הלאומי בנושאי חוץ וביטחון במדינת ישראל מבוסס על החלטות ממשלת ישראל, המסמיכות את הקבינט המדיני-ביטחוני לדון ולהחליט על המדיניות בתחומים אלו. זהו תהליך מורכב, אשר מחייב מנגנון מקצועי של הכנות נדרשות. הניסיון בשנים האחרונות מלמד כי זוהי החוליה החלשה, וכדי לשנות את כיוון הספינה – צריך להתחיל משם.
