לפני יותר מעשרים שנה התרחש אחד מעימותי חרדים־חילונים הבולטים בתולדות ירושלים: השכונות החרדיות התפשטו אז עד ל'כביש בר־אילן', אחד מצירי התנועה המרכזיים בעיר, והחרדים החלו לחסום את הכביש בשבתות. החילונים כמובן התקוממו, ובתגובה הוקמה ועדה ציבורית לבחינת הסוגיה בראשות ד"ר צבי צמרת. הייתי אז כתב צעיר במקומון הירושלמי 'כל העיר', והתבקשתי להכין כתבה על הנושא. את שיחתי עם הנציג החרדי בוועדה, הטוען הרבני צבי ויינמן, לא אוכל לשכוח. בתשובה לשאלה שטענה שגם לחרדים יש אינטרס שלא להבריח את החילונים מהעיר, שהרי אם אלה יברחו, לא יהיה מי שיפרנס במיסיו את התושבים החרדים, אמר לי ויינמן בלי להתבלבל: "אם החילונים בירושלים לא יממנו אותנו, החילונים בתל־אביב יעשו זאת". רוצה לומר: אם לא נשיג את שלנו מכספי העירייה, נשיג אותם מתקציב המדינה.
מאז ומתמיד, כנראה, לחרדים בירושלים הייתה זחיחות וחוצפה יוצאי דופן. הם הרי היו בירושלים עוד לפני בוא הציונות, ולאורך כל השנים, ובוודאי בעשורים האחרונים, הם ממשיכים להיות בה מיעוט ענק. הזחיחות הזאת מאפיינת את התנהלותם גם בשבועות האחרונים, כאשר ניסו לסגור את פעילות בתי הקפה של "מתחם התחנה" בשבתות, ועוד יותר כשניסו לסגור את פעילות מקומות הבילוי של שוק מחנה יהודה בכל לילות השבוע. כל האדרנלין הזה קשור כמובן גם לבחירות המוניציפליות הצפויות בעוד כארבעה חודשים. הנציגים החרדים רוצים להוכיח לבוחריהם שהם לא מהססים להתעמת עם הציבור החילוני, ואגב כך להעמיד במבחן את כל המועמדים הפוטנציאליים לראשות העיר: המועמד החילוני שיגנה את המהלכים האלו בשפה הכי רפה הוא כנראה המועמד שהם צריכים להעדיף. מצד שני, כוחם במועצת העיר (14 מתוך 31 חברי המועצה הנוכחית) גורם להם להאמין שכל מועמד שייבחר יצטרך להמשיך את מדיניות הכניעה להם.
ההתנהלות החרדית חמורה לא רק משום שירושלים היא בירת ישראל, אלא בעיקר בהיותה מיקרוקוסמוס ישראלי. היא העיר היחידה בישראל שבה יש ייצוג ניכר של כל ארבעת השבטים מנאומו המפורסם של הנשיא ריבלין – חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים – והמגמות הדמוגרפיות שלה משקפות את אלה של כלל המדינה. מה שיקרה בשנים הקרובות בירושלים עלול לסמן את מה שיקרה אחר כך במדינה כולה.
מהבחינה הזאת הבשורות אינן טובות: הגידול הדמוגרפי החרדי מפחיד שנים רבות את היהודים שאינם חרדים. מול הפחד הזה נעמדים אנשים רבים, ביניהם הח"מ, ומצביעים על כך שהגידול הדמוגרפי גם משנה מבפנים את החברה החרדית. היא נזקקת הרבה יותר להשתלבות בחברה ולכן עתידה להיות פתוחה יותר דווקא משום שתגדל. אבל לפחות בינתיים ההנחה הזאת נבלמת בירושלים: החרדים בעיר הם מיעוט עצום, הם מתקרבים לשיעור של חצי מהאוכלוסייה היהודית, העובדה הזאת רק מגבירה את תאבונם לפגוע בזכויות האחרים. יתר על כן, ירושלים מוכיחה שההסתמכות על 'החרדים החדשים' המודרניים יותר ככוח ממתן אינה ריאלית. בעימותים האחרונים קולם לא נשמע. אדרבה, נראה שבהישמע תופי הטם־טם המגייסים את הציבור למאבק רעיוני, גם החרדים המתונים, שממילא נאבקים על הנורמות החדשות שהם מבקשים להטמיע, נאלמים דום פן יבולע להם.
מול הקנאות הירושלמית הזאת צריכים החילונים ואנשי הציונות הדתית לשתף פעולה, לא רק מהטעם העקרוני של תמיכה באפשרות בילוי לחילונים בשבתות, אלא גם מהטעם המעשי שעתידן של שתי הקהילות האלו תלוי בשיתוף הפעולה ביניהן. אם החרדים יבריחו את החילונים מירושלים, גם לדתיים־לאומיים יהיה קשה לחיות בה.
ראשית, כל הלא־חרדים חייבים להתגייס להצבעה לא רק בעד המועמד שהכי פחות יוותר לחרדים, אלא גם בעד הסיעה שתנהג כך. אחרת נקבל ראש עיר שבכל מקרה יהיה שבוי בידי רוב חרדי במועצה.
שנית, יש להציב מול החרדים איום נגדי: אם תמשיכו להציק לחילונים בעיר במקומות החשובים להם, נציק לכם במקומות החשובים לכם. אפשר להציב מתנדבים שיבדקו לעומק כל בקשת תקציב חרדית, יסרקו כל הצהרה של כל כולל על מספר הלומדים בו ויגישו אינספור ערעורים על כל תקצוב כזה.
שלישית, חשוב ללחוץ גם על החרדים המתונים לבטא עמדה ברורה. בכל ימות השנה הם נעזרים בשותפים חילונים וציונים־דתיים הפועלים איתם למען הבראתה ובניין עתידה של החברה החרדית. מן הראוי שבשעת מבחן יסייעו גם הם לבעלי בריתם.
אם המאבק המשותף הזה לא יתרחש ירושלים עלולה להפוך למיקרוקוסמוס ישראלי בעוד מובן: כשם שציבור חילוני איכותי כבר עזב בהמוניו את העיר, הוא עלול לעזוב בעתיד גם את המדינה כולה אם יחוש שטבעת החנק החרדית משתלטת עליה. זה תרחיש שגם לחרדים כדאי לחשוש ממנו, ולו רק מבחינה כלכלית.
