אני בוכה כבר לא יודע, שעה, משהו כזה. יושב מול הפלאפון ורואה בלופים סרטון קטן וחמוד ששלמה ארצי העלה לאינסטגרם שלו. יש שם ברקע את השיר מלך העולם, ובסרטון רואים אמא רוקדת עם הילד שלה. לא ממש כריאוגרפיה, כן? הם פשוט רוקדים ואלס לצלילי השיר. זה נורא חמוד. היא מחבקת אותו והוא מחבק אותה ושלמה שר ברקע בשבילה אתה יכול להיות מה שבא לך לראש. ואני יושב במשרד של לקוח וצופה בסרטון הקצרצר הזה ויש לי דמעות.
מלך העולם: צפו בילד שגנב את ההצגה בהופעה של שלמה ארצי בבנייני האומה בירושלים בחמישי ? ? pic.twitter.com/FxjUadVBeK
— הקופסה (@Hakufsah) February 12, 2023
אבל למה אני בוכה בעצם. מה גורם לי לעצור באמצע היום ולבכות.
בדרך כלל כשאני שומע את 'מלך העולם' (יופי של שיר אגב, תרגום יפה לשיר של White Plains), אני יודע שזה שיר על אמא ששרה לבן שלה שהוא יכול להיות הכל, ואני יכול להרגיש ויכול להזדהות עם הרצון הזה. אני גם יודע שזה שיר על ילד שהוא בעצם מבוגר, שאמא שלו עדיין מאמינה בו, ואולי היא היחידה שעדיין מאמינה בו.
זה לא שיר מלא אופטימיות במקור, זה שיר עם קצת תקווה ועם קצת עצב, ועם הרבה מחשבות על מה התפקיד של ההורים שלנו בחיים שלנו. גם אהוד בנאי כתב על זה. הילד בן 30 יש לו חום גבוה, אבל הוא הולך להורים. גם טונה כתב על זה, בסוף של 'רוק 30' הילד בן השלושים חוזר אל ההורים ומעלה שם זכרונות. זו סצנה כזו, מדכאת אבל אופטימית, ואת כל הדברים האלה אני יודע, ולפעמים כשאני שומע את השיר אני שומע את זה – כלומר, אם אני בכלל מצליח להקשיב למילים ולא ללחן.
אבל כשהילד ואמא שלו רקדו, משהו מהשיר הזה התממש. והוא כבר לא היה שיר על ילד בן 30, אלא על ילד בן 7 שאמא שלו מאמינה בו שהוא יכול להיות כל מה שהוא ירצה. ויותר מזה, היא כל כך מאמינה בו עד שהם עושים מה שבא להם, ובמקרה הזה מה שבא להם הוא לרקוד ואלס באמצע ההופעה בבנייני האומה. והילד לא נבוך או היסס או ברח, כמו שילדים עושים לפעמים. ולא היה ציני או ניסה לחקות ריקודים מהטיקטוק. והאמא לא הייתה נבוכה או מהוססת אלא להפך, שניהם נראו חופשיים לגמרי, שמחים לגמרי, בתוך הדבר הזה והשיר הזה.
וזה ריגש אותי. חשבתי על הילדים שלי. אני מאמין בהם? אני מאמין שהם יכולים להיות הכל, כמובן, אבל אני מאמין בהם? נניח הם רוצים לרקוד עכשיו באמצע הרחוב, הם רוקדים או שאני נחפז יחד איתם להגיע לגן, לחוג או הביתה? אני אומר יותר 'לא' או יותר 'כן'? איזה אבא אני? כמה מקום אני מסוגל לתת? על כל הדברים האלה חשבתי, והתרגשתי, ובכיתי קצת שאני לא האבא שאני רוצה להיות אבל לפחות אני רוצה להיות, וגם זה משהו.
