לרגע אחד היה שקט. לרגע אחד, קצר להכאיב, הייתה השתתפות אמיתית בכאב. לא היו בו אקטיביזם שיפוטי ולא קץ הדמוקרטיה; לא "מכונת רעל" ולא "מרי אזרחי". לשבריר שנייה שברירי במיוחד התקיימה הפסקת אש ספונטנית במלחמת האחים שאנחנו מתעקשים לתדלק. רק לרגע אחד, קצר יותר מהרגע שבו חצתה מכונית כחולה שני נתיבים ודהרה לתוך תחנת אוטובוס עמוסת נוסעים. הרף עין מהיר יותר ממותם של שני ילדים וגבר צעיר; מיליונית האחוז מטראומת חיים שיסחבו מעתה ועד סוף ימיהם כל מי שהיו שם, על סביבתם המשפחתית והחברתית. רגע של שותפות גורל, אימה קולקטיבית שמאחדת את מי שיודעים שהם היעד, הם המטרה, גם אם לא עמדו בעצמם בתחנת אוטובוס ירושלמית בערב שבת.
מיד אחר כך חזרנו להיות אנחנו. אנחנו הרבים, המאשימים, המתפלגים לגרורות קטלניות שמאיימות על עתיד המדינה. כאלה אנחנו – צודקים להחריד, רבים עד זוב, יוקבים את ההר. זה לא קרה רק בפייסבוק ולא רק בטוויטר. זה קרה כאן, במציאות היומיומית. בהודעות אישיות, בשיח בשולחן שבת. בחלוף דקות מהפיגוע הנורא בשכונת רמות כבר הבהירו למיכל בקבוצת ואטסאפ מעוטת משתתפים שמי שמשתתף במחאת השמאל אחרי אירוע כזה הוא משת"פ של טרוריסטים, גם אם הוא עצמו לא מניף את דגל אש"ף. החברים של יהודה מהמילואים שאלו אותו אם הוא סובל משיגעון, מעיוורון או מדמנציה, כי איך ייתכן שהוא לא רואה שקץ הדמוקרטיה כבר כאן? איך הוא מתנגד למצעד שארגנו חבריו השריונרים הבכירים מלטרון ועד הר הרצל? איך הוא מעלה בדעתו להפריד בין הוויכוח הקיומי לחללי מערכות ישראל? ואילו בני משפחתה של אסתר התחלחלו קשות כששמעו במהלך השבת שהיא הצביעה לציונות הדתית, ועוד כדי לחזק את אגף נעם במפלגה. העוינות המתחלחלת הלכה והסלימה, עד שאסתר מצאה את עצמה מחוץ לתחום שבת עם צאת הכוכבים.
ואז הגיעה גוטליב. ח"כ טלי גוטליב. היא מצאה לנכון להאשים את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ברצח האחים אשר ויעקב־ישראל פלאי והחתן הטרי אלתר שלמה לדרמן. צוותי רפואה נטולי זהות פוליטית נלחמו עדיין על חיי הפצועים בשעה שחזרנו לפצל את עצמנו לדעת, שבנו לאדמה הבוצית כדי לחפור לעצמנו שוחות לטובת מלחמות יזומות באויבים מהונדסים. רק דו"חות המודיעין נותרו בשלהם, מתעקשים להצביע על האמת הפשוטה והמביכה: לטרוריסטים לא אכפת מי נגד מי. מספיק להם שאנחנו נגד. נגד עצמנו, כולנו נגד כולנו. הרפורמה מעניינת אותם כקליפת השום; ניחוחות מלחמת האחים – כנווה מדבר.
150 שנה אנחנו מנהלים ויכוח סוער בשאלה מי אשם בטרור; 56 שנים אנחנו חצויים בסוגיה מה מניע אותו – ייאוש או תקווה. השמאל טוען שאזרחים נורמטיביים יוצאים לרצוח בנו משום שאין להם אופק מדיני; מימין טוענים שהתקווה היא שמזינה את הטרור המובנה באידיאולוגיה הפלסטינית, וכי הוא מרים ראש דווקא כשמזדמנת לו אפשרות ללחוץ לעוד ועוד ויתורים.
לדיון התיאורטי הזה יש השלכות מתבקשות אצל מקבלי ההחלטות: כמה להאמין למדינאים הפלסטינים העומדים מאחורי פעילי הטרור – או פיקדו על הטרור בעצמם – וכמה להעניש אותם. האם לנטוע בהם תקווה בצורת ויתורים כואבים מצידנו והסכמים שמקנים להם מדינה, או שמא להניע במרץ התיישבות יהודית, לתפוס עוד דונם ולרכוש עוד עז, לגרום לאויב להתייאש מרעיון הזמניות של הישות הציונית. כשכל אחד מאמין שהוא מחזיק בניתוח המדויק של מניעי הטרור, כשכל צד משוכנע ששיטתו תשים סוף לשפיכות הדמים המקומית, גובה הדציבלים עולה בהתאם.
בטירוף המערכות ומאבקי הכוח התמידיים, המידע המודיעיני נותר צודק ואילם. כי באנטישמיות כמו באנטישמיות, הם רוצחים בנו כשהם יכולים. כשיש להם הזדמנות. רק התירוצים משתנים. לפיד ונתניהו, השופטת חיות ושר המשפטים לוין, ואפילו טלי גוטליב ויוראי להב־הרצנו – מבחינת צוררינו המקומיים, כולם קורצו מאותו חומר ציוני־דלקתי שהם רוצים למגר. פגיעה בכל אחד מאלה או במי מבני משפחתם או בני עמם היא הישג שווה ערך, שווה דם. שם, רק שם, מתנהלת המלחמה האמיתית. לתשומת ליבם של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וחבריו.
סולמות ונחשים
שני אירועים התקיימו השבוע כמתוכנן, למרות הצעת הפשרה של נשיא המדינה, וטוב שכך. האחד, הפגנת השמאל נגד רפורמת לוין שנועדה לצמצם את מהפכת "הכול שפיט" של אהרן ברק; האחר, קידום חקיקת הרפורמה בוועדת חוקה, חוק ומשפט. הסולם שהושיט יצחק הרצוג לצדדים היה מדויק במידותיו, במספר שלביו ובגובה שהתנשא אליו. הצעת הנשיא הוגשה ביראת כבוד כלפי הכרעת העם בבחירות בצד אמפתיה והזדהות עם המחנה המפסיד, ומתוך חשש כבד לשלמותו של העם הזה ולעתיד המדינה שיקרה כל כך לליבו, לליבנו.
ובכל זאת, טוב שכל צד הוציא קיטור ושמר על האמת שלו בתוך לוח הזמנים המתוכנן לשבוע הזה. הידברות אמיתית לא יכולה להתקיים מתוך תחושה של ביטול עצמי מוחלט, או מתוך עלבון של צד אחד שמוותר וצד אחר שחוגג את ניצחונו הזמני. כמובן, היה אפשר לוותר על צוות המורל של מפלגת יש עתיד, שהיה חצוף בבריונותו ומביך באי מודעותו, כשהפוסלים במומם מצווחים "בושה! בושה!" משל ביקשו לתת כתוביות תרגום להתנהלותם שלהם.
זו לא הייתה החריגה היחידה השבוע. עוד נתעכב על קריאות "ביבי בוגד" בהפגנה, על דברי ההסתה של אהוד אולמרט ורון חולדאי ואחרים. אבל כעת, בעיצומה של סערה, אחרי שהפגנו מחד גיסא והעברנו את הצעת החוק לקריאה ראשונה מאידך גיסא, הגיע הזמן לדבר. בניכוי שקר "קץ הדמוקרטיה" ושאר מעודדי האנרכיה, זהו עימות ראוי ועקרוני, שיכול להתקיים בחסות נשיא שנראה שלעת הזו הגיע למלכות. נקודת האור הראשונה השבוע הבליחה מצד השר בצלאל סמוטריץ', שבחר בשפה בונה ומקרבת מול מי שלא בחלו במילים קשות נגדו. שר האוצר הוכיח שהידברות והסכמה למשא ומתן בשם החיבור הלאומי אינן חולשה אלא גדלות. בקרוב אצל כולנו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
