נמשיך לדון עוד קצת בשאלת הבחירה החופשית של האדם. ברשימה הקודמת הצגתי בפניכם את התזה שעצם קיומה של המודעות העצמית מבטל את הדטרמיניזם ומאפשר את הבחירה החופשית. טענה זו באה כנגד הגישות השוללות את הבחירה, כפי שבאו לידי ביטוי למשל אצל אפלטון, אריסטו וממשיכיהם. כעת אציג בפניכם שתי גישות המציגות מודל שונה של בחירה חופשית, מצומצם יותר.
מי שיודע קצת מתמטיקה מכיר את המצב שבו יש לנו מערכת של משוואות עם נעלמים. במצב הרגיל, הפשוט, מספר המשוואות שווה למספר הנעלמים: נניח שיש לנו X ו־Y ויש לנו שתי משוואות, אז X ו־Y מקבלים ערך חד־משמעי. אולם קיים מצב אחר, שבו ישנם כמה משתנים אך יש פחות משוואות ממספר המשתנים. במקרה כזה, פתרון המשוואות יוצר סדרה של אילוצים על הפתרונות, אך עדיין יש הרבה או אינסוף תשובות אפשריות, הנענות לאילוצים אלו.
כך גם ביחס לבחירה החופשית. התזה הזו טוענת שהדטרמיניזם, או הגורמים הקובעים כיצד יבחר האדם, הם כמו מערכת משוואות. אכן קיימים גורמים שאינם בשליטת האדם, היוצרים אילוצים על האופן שבו יבחר. אולם הטענה היא שמערכת המשוואות הזו, כלומר כלל האילוצים הקיימים, עדיין קטנה מאשר מספר הנעלמים. נובע מכך שאכן יש לאדם חופש אך אין לו חופש אבסולוטי, מפני שיש אפשרויות שהאדם איננו באמת חופשי ביחס אליהם.
גישה כזו אפשר למצוא למשל בספר "מכתב מאליהו", שבו נאספו שיחותיו של הרב אליהו דסלר. הרב דסלר אומר שישנם דברים הנמצאים מעבר לאופק הבחירה של האדם. יש דברים שאדם יעשה או לא יעשה מפני שאיננו קדוש, ולעומתם דברים שהוא לא יעשה מפני שהוא לא יותר מדי מושחת. האדם נמצא ופועל בתוך מערכת מסוימת של אילוצים. עם זאת, עדיין יש לו חופש בחירה מסוים, ועל בחירותיו אלו הוא יישפט.
אפשר לדמות את הגישה הזו גם למשל הבא. למה הדבר דומה? לכלב הקשור בשרשרת לעץ. הכלב עדיין יכול להיות מסוכן, משום שיש לו קצת חופש לנוע במעגל מסביב לעץ. גם אם תקשרו את הכלב לשני עצים, הוא עדיין יהיה מסוכן לאורך קו מסוים שבו נשאר לו עדיין חופש תנועה. רק אם תקשרו את הכלב לשלושה עצים, הוא כבר לא יכול יותר לזוז. השאלה היא איזה כלב אנחנו, ועם כמה שרשראות אנו כפותים. האומנם אנו כפותים לשלושה עצים? התזה הזו טוענת שלא. עדיין, בצירים מסוימים, נשאר לנו חופש בחירה.
צופים בהצגה
נמשיך עתה לגישה אחרת, המצמצמת עוד יותר את חופש הבחירה ושגם לה יש נציגות חשובה בעולם היהדות. בימי הביניים, אצל פילוסופים ממשיכי תורתו של אריסטו, רווחה גישה שהעולם מתנהל באופן דטרמיניסטי, כולל האדם. שפינוזה הלך בעקבות גישה זו וטען טענה מעניינת של דטרמיניזם חופשי: החופש של האדם מוגדר בכך שהאדם לא נתון לשליטה חיצונית אלא לשליטה של כוחותיו הפנימיים. האדם יכול להשתחרר מהעול של גורמי ההשפעה החיצוניים, ולהשתעבד לכוחות הנמצאים בו. משל למה הדבר דומה? נניח שיש לנו מערכת מסוימת המתפקדת באופן המנותק מהתנאים החיצוניים כמו לחץ וטמפרטורה, ותלויה אך ורק בפרמטרים הפנימיים שלה.
זהו גם הרקע לגישה הרדיקלית של הפילוסוף היהודי הגדול מימי הביניים, ר' חסדאי קרשקש, כפי שאני מבין אותה. קרשקש מקבל את הגישה הדטרמיניסטית. הוא אומר שאם מסתכלים על תופעה בודדת, או על מעשה בודד של האדם, אולי אפשר להסתכל עליו כמעשה הנובע מחופש הבחירה של האדם. אולם אם מסתכלים עליה כחלק מהתמונה הכללית, כחוליה בשרשרת הסיבות המניעה את ההיסטוריה, פה כבר יש כוח מניע חיצוני חזק הרבה יותר.
אך טענתו של קרשקש היא שהאדם נשאר בכל זאת חופשי. כיצד? בכך שהאדם יכול להסכים או לא להסכים למצבו. האדם יכול לחוש מאושר או אומלל מהמקום שבו הוא נמצא. אנו בעצם רק צופים על המתרחש בעולם, כאילו אנו בהצגת תיאטרון. אולם מכיוון שיש לנו היכולת לצפות ולהבין, אז אנו עדיין חופשיים. ההתרחשויות מעוררות בנו רגש, שמחה או צער, והבחירה שלנו היא מה להרגיש. זה מחזיר לנו את החופש.
זוהי לדעתי העמדה הרדיקלית ביותר שנשמעה בעניין הבחירה החופשית. נניח לדוגמה שמישהו לומד פילוסופיה ומגיע למסקנה שאין א־לוהים. הוא משוכנע במסקנתו ולא יכול להחליט אחרת, אך עדיין יש לו בחירה מהי תגובתו לכך, האם הוא שמח מזה או עצוב. הקב"ה לא ישפוט אותו על הטעות שלו במסקנה שאליה הגיע, אלא על תגובתו לכך – האם הוא שמח שאין א־לוהים או עצוב.
כאן נמצא החופש האמיתי לפי קרשקש. לדעתי, אחת המסקנות הגדולות של חלק מהזרם האקזיסטנציאליסטי החילוני הייתה בדיוק בנקודה הזו: אין א־לוהים, זה טרגי ואני עצוב על כך. זאת בניגוד למרקסיזם שנולד מתוך תובנה שאין א־לוהים ולכן השתחררתי מהעול וכעת כבר טוב לי.
בעקבות האנוסים
כעת מבקש אני להוסיף תובנה אישית שלי. לדעתי, קרשקש התייחס בתורה הרדיקלית שלו לחוויית היהודים האנוסים, בני זמנו. יהודים רבים הוכרחו אז לעזוב את היהדות ולהפוך לנוצרים. לרבים מהם לא הייתה ברירה אחרת. הדבר היחיד שנשאר לבחירתם היה התגובה הרגשית שלהם למצב זה.
הרודן הספרדי פרנקו הורה לרצוח אדם מסוים. אותו אדם אמר: אתה יכול לקחת ממני הכול, אבל אינך יכול לגנוב ממני את הפחד. זה יישאר לי ולא אתן לך אותו. זהו הרעיון שהרגשות והתגובות שלנו כלפי המתרחש הם אקט דתי. הד לרעיון זה מוצאים אנו גם בעולם החסידות, למשל אצל ר' נחמן.
מגישה זו אנו מגיעים למסקנה מעניינת נוספת. המדרגה הדתית הגבוהה היא השמחה. לא עצם שמירת המצוות אלא השמחה, שבה אנו מבטאים את שמחתנו ורצוננו בקיום המצוות. רעיון זה מנוגד לרמב"ם. הרמב"ם האמין שהשמחה היא תופעת לוואי הכרחית, כמו אדם שמתאהב שלא בשליטתו, כאילו האהבה תוקפת אותו ותופסת אותו. אבל קרשקש חשב אחרת. הנחת היסוד שלו הייתה שכאן נמצא חופש הבחירה.
