צריך להיות אמיץ מאוד ובעל דעה חופשית כדי להיות כיום אזרח ישראלי שתומך ברפורמה המשפטית. אם הייתי קצת פחות ציני, אולי שטיפת המוח הכללית שאופפת את כולנו החודש הייתה עובדת גם עליי. לשמחתי בוחרי מחנה הימין הם בוגרי עשרות שנות הטפה בנושא אחר, הכיבוש, כך שהם קצת מחוסנים.
מנגד, אין קל יותר כיום מלהתנגד בחירוף נפש לרפורמה המשפטית. לפעמים נדמה שמתוך 10 מיליון האזרחים כאן, 36 מיליון עומדים לצידך. כלכלנים, גנרלים, מדענים, בוגרי סיירות, צעירי סיירות, מהנדסים, רואי חשבון, חקלאים ואפילו מדריכי יוגה, כולם מתקבצים ומפרסמים אלפי מכתבים שמתארים איך הכול ייגמר כאן ברגע שפוליטיקאים מהימין יבחרו שופטים.
לכן לא התרגשתי השבוע מהפגנת הענק בירושלים. יש בון־טון כזה: כשאיש ימין מדבר על הפגנות השמאל, הוא חייב להצהיר שהוא מתרגש מכך שאנשים נלחמים על מה שחשוב להם. אני מסרב להתרגש. יצאתי בשנים האחרונות לכמה וכמה הפגנות, נגד מערכת המשפט וחלקן נגד "ממשלת השינוי", וכולן היו די עלובות מבחינה כמותית; אבל כל אחת מהן, עם 500 איש ועם 5,000, היו מרגשות הרבה יותר מזאת שראיתי השבוע בירושלים.
כשישראלי יוצא להפגין נגד רפורמה במערכת המשפט הוא שומע מכל כיוון כמה הוא טוב ומוסרי וצודק, כמה אכפת לו, כמה הוא ציוני ותורם, כמה הילדים שלו משרתים בצבא, כמה כסף הוא מזרים למשק, כמה הוא דמוקרט שאכפת לו מזכויות אדם. קל לצאת להפגין כשעצם היציאה ממתגת אותך באופן אוטומטי כטוב יותר מרובנו.
כשישראלי יוצא להפגין נגד ההתנתקות הוא משיחי מטורלל. בגללו חיילים מחפשים את חלקי חבריהם שהתפוצצו בציר פילדלפי. כשישראלי יוצא להפגין נגד ממשלת השינוי הוא שונא ערבים. הוא רוצה להמשיך לתקוע את המדינה בלי תקציב. באופן כללי הוא אדם חשוך שמעדיף את הרעים על הטובים. כשישראלי יוצא להפגין בעד הרפורמה המשפטית הוא מוכיח שזכויות אדם לא חשובות לו, שהדמוקרטיה מגעילה אותו ושבתוך תוכו יש רצון עז להרוג את כל הג'ינג'ים.
אנחנו חיים במתקן לשטיפת מכוניות ששוטפים בו מוחות, ואף אחד לא שואל אותך אם להיכנס למכונה או לא. האמיצים שהולכים נגד הזרם מצליחים מדי פעם להוציא את הראש ממכונת השטיפה ולתת למוח שלהם ליהנות מקצת אוויר חופשי. העדר האמיתי משתעבד למכונה, מוסיף גם פוליש ווקס לאונה הקדמית וממשיך משם לירושלים. אין לי בעיה עם מי שיוצא להפגין, שיהיה לו לבריאות. אבל את ההתרגשות שלי אני שומר לישראלים עם מוח חופשי.
עדות ניסו
כשטיילתי במזרח אחרי הצבא עקץ אותי איזה יתוש באיי אנדמן והשאיר לי צלקת, שפעם בחצי שנה מחליטה לעורר כאבים ולהזכיר לי את הטיול. כמה חודשים לאחר מכן היה הגירוש מגוש קטיף, צלקת דומה. אני מאתר לאחרונה לא מעט כתבות וקטעי וידאו מהימים ההם, ונדמה לי שצריך להתעכב לרגע על הטקסטים כדי להבין מתי הפגנה היא מדד לאומץ ומתי היא סתם דרך למתג את עצמך כחבר בשבט הנכון.
בימים האחרונים חרך את הרשתות קטע שבו מתארח הסוציולוג עוז אלמוג בתוכנית של לונדון וקירשנבאום. "יש כמה עשרות אלפי שרוטים, שבוערת בהם איזו אידיאולוגיה משיחיסטית… על מה הם מפגינים?", הוא תוהה שם. "מה זאת עקירה? בן אדם עובר דירה בכל יום, בכל שנה, עובר ממקום למקום ומסתגל. האזור הזה לא יפה במיוחד, לא גדול במיוחד… האנשים האלה רוצים להוציא קיטור. בסופו של דבר הם זועקים מרה את אובדן התיאולוגיה המשיחית, התחושה המדומה של האליטיזם שלהם".
בקטע מוכר יותר, ניסו שחם, מפקד כוחות המשטרה במערך שניצב מול המפגינים נגד ההתנתקות, מדריך את אחד מהמפנים באלו המילים: "ואני אומר לך כבר, תשתמש במכת"ז, תפעיל מכת"ז… שיישרפו. אל תעשה חשבון. 'דיברתי עם ניסו, ניסו נתן לי אישור מראש'… תפעיל מכת"ז, תפעיל אלות ותיתן להם מכות בפלג גוף תחתון. זה לפרוטוקול. ועצורים, עצורים רוני… מלא מעצרים, כולל שימוש בכוח, לא אמצעים לפיזור הפגנות, אלות, פלג גוף תחתון אם צריך".
דמיינו את 150 אלף האזרחים שהפגינו בשרשרת האנושית מגוש קטיף לכותל. לא היו להם רשתות חברתיות כדי שירגישו שמישהו איתם. יום־יום הם ספגו ארס מכלי תקשורת מוסתים, מפוליטיקאים מושחתים, מתדרוכים צבאיים נבזיים. להם לא היו מכתבי הייטקיסטים ונגידי בנק ישראל שיעניקו למחאה שלהם "גיבוי ערכי". הם עמדו בעצמם מול מכונה משוכללת של שטיפת מוח. זה אומץ. לא לעלות לירושלים עם דגל כשהחברה שלך מממנת לך אפילו את יום החופש.
היזהרו מהימ"חים
רבים שואלים אם הרפורמה המשפטית היא נקמה על ההתנתקות. ממש לא. מהלך צודק שהובטח לפני הבחירות ונעשה בתמיכת רוב נבחר הוא לא נקמה על מהלך נבזי שנעשה באמצעות גניבת קולות מצביעים ותוך אתרוג של מנהיגו. אבל כשהמפגינים נגד הרפורמה ממתגים את עצמם כמי שהדמוקרטיה יקרה להם, חשוב להזכיר שלמחנה הזה יש נטייה לא להתרגש מהדמוקרטיה כשיש לו מטרה מול העיניים.
אני מניח שיהיו פשרות כאלו ואחרות ברפורמה המוצעת. זו הייתה כנראה המטרה מלכתחילה, לבקש 200 אלף יותר על הדירה בהתחלה כדי לרדת למחיר שרצית להשיג. אבל אל תבקשו ממני להתרגש מאדם שעושה את הצעד הכי קל כרגע, ומשייך את עצמו ל"טובים". החוכמה האמיתית היא לעמוד מול הפרץ, ולא להיכנע למכונת השטיפה.
שמעתי השבוע את אהוד אולמרט קורא למלחמה פנים אל פנים, ראש בראש; את רון חולדאי מדבר על שפיכות דמים; את דן חלוץ קורא לאנשים טפילים; את זאב רז מדבר על דין רודף; את יאיר גולן מדבר על מרי אזרחי. גם בהפגנות ימין יש מדי פעם מטומטמים שלא שולטים בפה שלהם, אבל הם לא הובילו את המחנה במשך שנים. מה שכן, לא הייתי ממליץ ללכת למלחמת אזרחים עם אולמרט וחלוץ בראש, סביר להניח שהימ"חים ריקים.
