הפעם הראשונה שלי בטקס קריאת שם לבת הייתה בקיץ האחרון בניו־יורק. היה זה אירוע שלם, עם בני משפחה וחברים ובעלי תפקידים שהעבירו את התינוקת מיד ליד עד שהגיעה למי שנתן לה את שמה. הטקס היה מרגש ונוגע, וכבר באותו יום כתבתי לאשתי שלו היה זה תלוי בי, כך הייתי רוצה. אבל בארץ נהוג לתת את השם ב"מי שבירך" כשהאבא עולה לתורה, ומה שנהוג נהוג.
אלא שלאחר הלידה התברר שאם לא נחכה עד שבת הבאה, קריאת השם תצטרך להיות בבית כנסת שנמצא בעיר רחוקה ואני מתפלל בו בדרך לעבודה. וכך, וזה נכון גם אם כן נחכה עד שבת, בני המשפחה ישמעו את השם במקרה הטוב בהודעה בוואטסאפ. במקרה הסביר הם יקראו על זה בפייסבוק. וכל כך חבל היה לי שהרגע הזה של נתינת שם יהיה קצת סתמי ומפוספס.
נשאל את הרב אריאל, אמרתי לאשתי. ואם הוא יגיד שאפשר, אז אפשר. בסופו של דבר אני אדם מאוד שמרן, לא יודע אם רואים עליי. אבל במוצ"ש התקשרתי והרב אריאל לא ענה. וביום ראשון בבוקר הוא היה בשיחה ממתינה.
אז גיששתי וביררתי ושאלתי מעט בעצמי. נעזרתי גם בספר החדש והנפלא של שרה פרידלנד בן־ארזה, "לך תפילתי ואני", ומתברר שבהרבה ספרים כתוב שראוי לעשות סעודה בזמן נתינת השם לבת. למעשה, רבים כתבו להמתין עד שבת כי אז היה נוח יותר לערוך סעודה). עוד ראיתי שמנהג הרבה מעדות המזרח הוא לתת את השם בטקס זבד הבת שמתקיים בבית ולא בסמוך לקריאת התורה. למעשה, נוסח ה"מי שבירך" שבסידורים הספרדיים מתייחס ל"ילדה הנעימה הזאת", מתוך הנחה פשוטה שהוא נאמר יחד עם התינוקת ולא מול אבא שלה בבית הכנסת.
זה עוד לא לגמרי הרגיע אותי. השמרנות שלי כוללת גם דבקות די עיקשת במנהגי העדה שלי. אבל בהמשך התברר שגם בפולין, לפחות במאה ה־16, נהגו לקרוא את שם הבת במהלך קידוש שנערך בבית היולדת. ומה שהיה טוב בעיני רבי יהושע פלק, מחבר ה"דרישה" וה"פרישה", טוב גם לנינה של ר' שמואל דב סתיו מחֶלְם (יש עיירה כזו בפולין, תתפלאו; והמסורת אצלנו בבית היא שיושביה באמת היו חכמים). את המקורות האשכנזיים למנהג איתרתי, אגב, בתשובות שנכתבו בימי הקורונה ואילצו את מחבריהן לאתר תקדימים של קריאת שם המנותקת מקריאה בתורה.
כעת נותר רק לבחור תאריך. זה האתגר האמיתי בעניין שמחת הבת, שבהתחלה אין זמן וכוח להרים אירוע עם כל הבלגן של הלידה, וככל שעובר הזמן התחושה היא שזה כבר לא רלוונטי. אבל חיפשתי ומצאתי שמנהג יוצאי בבל הוא לקיים את הסעודה בלילה השישי מן הלידה, לשבח את ה' על הולדתה ולומר באותה הזדמנות את ברכת הגומל. "ליל תסיתי" הם מכנים את הלילה הזה.
מצאתי ברשת גם כל מיני הצעות יפות ודגמים מקוריים של טקסים. אבל לי קצת קשה עם טקסים חדשים, שלא ביצעו אבות אבותיי בלובלין. או במקנס. וכך התכנסנו ביום המיועד, בני המשפחה המורחבת, לאמירת מזמורי הודיה ושירה משותפת של שירי קודש המעוררים את הלב לתפילה. ובסופם אמרנו את נוסח בני מרוקו, ושתי הסבתות העניקו לבתנו את שמה, עדִיה אהבה.
למה אני כותב את הסיפור הזה כאן? לא כדי לשכנע אתכם ששווה לכם לחגוג את "ליל תסיתי". "מי שבירך" אשכנזי מסורתי לאחר עלייה לתורה, גם הוא דרך מאוד טובה ועמוקה לתת שם לילדה. אלא כי הוא פתח את עיניי לאחד המשאבים הכי גדולים של יהדות זמננו: המגוון העדתי שלה. היכולת לשאוב מנהגים ודרכי חשיבה ואפילו הלכות פסוקות מניסיונן וחוכמתן של אלפי קהילות נפרדות שהתמודדו עם אתגרים שונים וסביבות תרבותיות שונות לאורך דורות רבים. והקיבוץ שלהן כאן הוא לא באג אלא פיצ'ר, שמאפשר התנסות וגמישות ותנועה, כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה.
יפה שכתבת שכל הדרכים טובות, אשתי אומרת, אבל אחרי שפעם ראשונה זכיתי להיות נוכחת כשנותנים שם לבת שלי, עטופה בהורים ובאחים ואחיות, אני לא יכולה לדמיין איך אפשר אחרת. בשבילי כבר אין דרך חזרה.
