אולי יש עוד סיבה לבלגן היצירתי של פרשת משפטים, ושל התורה בכלל: כאלו הם החיים. בבית המדרש אדם יכול ללמוד בימים זוגיים מסכת בבא קמא, ובימים אי־זוגיים הלכות שבת, ולהיות מרוצה מהשיטה שלו. ואני, כאמור, בעד שיטתיות. לא סתם ליחידת הלימוד הבסיסית שלנו קוראים "שיעור", כלומר: כמות קצובה וקבועה, ולא סתם לספרי התפילות שלנו קוראים "סידור" ו"מחזור", כלומר: סדר קבוע החוזר על עצמו. אך בחיים הממשיים הסדר הזה יכול לעבוד רק עד גבול מסוים. אתה עומד לצאת לבית הכנסת בשבת בבוקר, ואז הילד ממחיש את כישרון הפציעה הבלתי נדלה שמפגינים ילדים לנוכח החפצים הבלתי מאיימים ביותר, ונשרט מאיזו שקית ניילון. אתה בודק איך מותר לטפל בו בשבת, ובדיוק אז מגלה ששכחת לסדר את מתג השבת במקרר, ובמקביל איזו דודה עומדת בצד ונותנת עצות טובות, וצריך להתאפק לא לצעוק עליה. בחיים הכול מתערבב: בין אדם למקום עם בין אדם לחברו, הלכה עם מידות טובות, ידענות עם שכל ישר ועם לב חם. כמו בתורה.
אני חושש שפרשת משפטים איננה מהפרשות האהודות ביותר בתורה. היא נתפסת כטכנית מדי, כהלכתית מדי. לא תמיד אנחנו יודעים להעריך את הברכה שבהלכה. לפי פשט התורה, הפרשה הזו היא "ספר הברית", שאותו קרא משה באוזני ישראל, שעליו נחתמה בדם הברית הנצחית של היהודים עם א־לוהיהם, ושלמשמעו הכריז העם: "נעשה ונשמע". כנראה יש בה משהו.
הרב זקס לימד אותנו שבתנ"ך לא מופיעה כלל המילה "לציית". העברית המודרנית נאלצה לשאול את המילה הזו מן הארמית. המקרא מכיר רק את המילה "נשמע", שקרובה ל"נציית", אך מביעה מסר קצת שונה. אם נסכים שהיהודי העובד את א־לוהיו כמוהו כחייל, הרי שמדובר בשני סוגים שונים של חיילים. זה שמציית הוא הטירון שעושה מאה שכיבות סמיכה סתמיות, רק כדי להפנים את המשמעת הצבאית הנוקשה. לעומתו, זה ששומע הוא הקצין בסיירת שיוצא למבצע חשאי באיראן. הוא לא מבין את כל הפרטים, קשה לו לראות איך המשימות הקטנות שלו תורמות באופן משמעותי למבצע, ולפעמים הכול נראה לו מבולגן למדי. אבל הוא יודע שהפקודות שקיבל הן חלק ממשהו גדול, והוא מזדהה עם הייעוד הזה ומתמסר אליו. כך חשו אבותינו למרגלות הר סיני.
אין עוד ספר כזה, ששוזר בפשטות את האנושי בא־לוהי, את הסיפורים במצוות, ואת החוקים בהפצרות: "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב?". חוקים נוהגים לצוות, לא לנמק ולחנך. ספר החוקים הזה שונה; וכששמעו אותו אבותינו, זיהתה אוזנם את הצליל החדש הזה ואת עוצמתו, והם ידעו להשיב מיד במענה הנכון: "נעשה ונשמע".
