בהתחלה חשבנו שקרה משהו למנחם. ניסינו להרגיע אותו. מישהו הביא לו כוס מים אבל הוא לא נרגע. תוך כדי שאנחנו מנסים להבין מה קורה, אחד הר״מים נכנס לפנימייה מתנשף, תחת חיקו היו התפילין והוא ביקש מאיתנו לא לצאת בשום פנים ואופן ממתחם הפנימייה. שאלנו אותו מה קרה, על מה מדובר, אבל גם הוא רק מלמל משהו על פיגוע דקירה אכזרי בבני תורה.
צביקה טיפס על החלון הגבוה בקצה הפנימייה שמשקיף לרחוב. אחריו טיפסתי גם אני. הרחוב נראה שקט כיאה לשעה המוקדמת, עד שלפתע חלפו במהירות כמה מכוניות לבנות עם צ'קלקות ונהגים שהיו ברובם קירחים עם משקפי שמש ואוזנייה. על גג בית הכנסת שממול ראינו שני צלפים והבנו סופית שמשהו נורא מתרחש ממש ברגעים אלה במרחק קצר מאיתנו. שימי לנצמן התחיל לבכות בשקט במבט שטוף אימה. אבא שלו מתפלל בבית הכנסת בני תורה. בדיוק בשעה הזו. כל יום. חיבקנו אותו. אמרנו לו ששום דבר עדיין לא ברור ושבטח הכול בסדר למרות שלא ידענו כלום. התלבשנו אט־אט, בדומייה, ושטפנו פנים. אף אחד לא הוציא מילה מהפה. הדיווחים החלו לחלחל בקצב איטי. התמונה הנוראה התבהרה מרגע לרגע. אלתרנו מניין בפנימייה והיה נדמה שאף אחד מאיתנו לא ממש מצליח להתרכז במילים. ארוחת בוקר לא אכלנו. בקושי שתינו קפה. האימה הורגשה באוויר. נכנסנו שפופים לבית המדרש. שימי לנצמן הצליח ליצור קשר עם הבית ולגלות שבדיוק באותו היום אבא שלו התפלל במניין אחר, למרבה הנס.
תוך כדי הלימוד־לא־לימוד שלנו בסדר א׳ התחילו לפשוט השמועות על מי נרצח. האחראים שבינינו הפצירו שלא נאמין ולא נפיץ שום דבר עד שיגיעו הודעות רשמיות. אבל ליד האוזן עברו שמות רבים ומוכרים. מספיק כדי לפעור לנו בלב ובנשמה בורות של חרדה ופחד. אנשים שאנחנו מכירים. בשמות ובפנים. אפילו אישית. שכנים שלנו. רחוב לידנו. אנשים שאנחנו פוגשים במכולת של ויז׳ניץ או בשטיבלך או בהכנסת ספר תורה או בתחנת אוטובוס או סתם בהליכת ערב.
הישיבה היא מקום מאוד הומה ומאוד רועש ומאוד תוסס ברוב שעות היממה. אבל בשבוע שאחרי הטבח הנורא, הדממה הורגשה מקיר לקיר. בחורים התהלכו בראש מורכן. בצהריים ובערב יצאנו לנחם את המשפחות האבלות אבל לא מצאנו מילים. ביום הרביעי לשבעה הלכתי בחשש גדול יחד עם ישראל לוין חבר שלי לזירת הפיגוע. המקום המה כלי תקשורת מכל העולם, סקרנים רבים מהשכונה ומחוצה לה, כולם נראו כמו משפחה אחת גדולה ואבלה. כולם הביטו זה לזה בעיניים וניסו למצוא נחמה בצרת הרבים האיומה הזו. ישראל ואני טיפסנו במדרגות העולות לבית הכנסת שכבר סודר ונוקה ועל קירותיו נתלו תמונות הנרצחים. התיישבנו על הרצפה באחת הפינות ומיררנו בבכי בלתי נשלט.
כשיצאנו, ניגשה אלינו אישה עם שיער בלונדיני קצר והציגה את עצמה ככתבת חדשות של ערוץ קנדי כלשהו. היא שאלה אם אנחנו מעוניינים להתראיין ולספר קצת על התחושות. ישראל, שבא מבית דובר אנגלית ואהב מאוד תקשורת, לקח את המיקרופון ואמר: שתי מילים יש לי להגיד לך גברתי. שתי מילים בעברית: חפים מפשע. אני לא יודע אם אפשר לתרגם את זה. אבל זה הדבר היחידי שאני רוצה להגיד. חפים מפשע. אנשים שמעולם לא פשעו. שמעולם לא הזיקו. אנשים ששגרת יומם לא הפריעה לאיש. שעבודת השם וחיק משפחתם היו בראש מעייניהם. האנשים האלה, הטובים האלה, השקטים האלה, העדינים האלה, נטבחו למוות בבוקרו של סתם יום חולין בעיצומה של תפילת עמידה של שחרית בעודם עטופים בטלית ועטורים בתפילין. נטבחו כשהם חפים מפשע. פשוטו כמשמעו.
