אובדן שאריות האמון בתקשורת הממוסדת הביא אותי השבוע להפגנת מתנגדי הרפורמה המשפטית מול הכנסת. אני לא מאמין לאומדנים הנדיבים האוטומטיים של מפגיני מוצ"ש בערוצי החדשות המובילים. ארצנו קטנה מכדי לספק מדי שבוע לעצרות האופוזיציה "רבע מיליון" מפגינים או אפילו רק "130 אלף". על סמך עשרות שנות מעקב אחרי הפגנות מתנחלים מוכר לי היטב מאמץ האדירים הנדרש להוצאת המונים מהבית לכיכר, קל וחומר כאשר הציבור המפגין כעת מתאפיין בנחיתות דמוגרפית מובנית מול גייסות כוח האדם הטבעיות של המתנחלים או של החרדים. רק באולפנים יש לו רוב מוחץ.
אני גם לא מאמין לדיווחים הנרגשים על ההרכב ההטרוגני של המפגינים ולטענות ש"אין פה ימין ושמאל". ברור לי שההנהגה והרוב המכריע של מתנגדי "הדיקטטור" לא הצביעו מעודם מחל, ש"ס או סמוטריץ'. מקצתם אולי כן, רובם המכריע ודאי לא. ובכלל, נבצר ממני להאמין לעיתונאים שמעולם לא הסגירו יכולת הבחנה צלולה בין חדשות לפובליציסטיקה. החיבה העצומה והמביכה שהם מרעיפים עכשיו על המפגינים מאיינת את יכולתם לספק לנו תמונת מצב מדויקת מזירות ההפגנה. הם מנסים לעבוד עליי באוזניים כאשר הם מתמסרים, למשל, לתעלול השיווק של "מחאת המילואמיניקים", בה"א הידיעה. האם כל המילואימניקים במדינה מתנגדים לרפורמה? כל השריונרים?
אשר על כן הטרחתי עצמי להפגנה ביום שני, נושא בדרכי תפילה שתעבור בשלום. כבר יצא לי פעם לסקר עצרת גדולה שהסתיימה בשפיכות דמים. י"ב במרחשוון תשנ"ה. הייתי גם בהלוויה של אם לילדים שנרצחה באוטובוס בדרכה לעצרת מסוג אחר. תושבת שילה רחלה דרוק, כ"א במרחשוון תשנ"ב.
ובכן, העצרת מול הכנסת אכן הייתה אירוע צפוף במיוחד. מארגניה לא הצליחו להשבית את המשק, למרות מאמציהם הכנים והעידוד של ארגון העיתונאים, אבל העצרת שארגנו ודאי עמדה בציפיותיהם. היא זכאית בהחלט לתואר עצרת ענק.
הרחבה שלפני הבמה, גן הוורדים שמעליה והצד השני של קריית הממשלה – רחשו המון אדם. לא יותר ממאה אלף, אבל גם לא הרבה פחות. אנשים, נשים וטף, אם כי בעיקר בני ארבעים פלוס. היו קצת חובשי כיפות, קצת ילדים, לא מעט צעירים, המון גמלאים. לא שמתי לב לשעוני היד שלהם, רולקס או לא רולקס, כן שמתי לב לנעליים. בהפגנות הימין יש רוב עצום לסנדלים, בהפגנות החרדים לנעליים השחורות, השבוע כמעט כולם הגיעו בנעלי הליכה. במקום הצעדה היומית בפארק הירקון או במשעולי סביון הם הלכו הפעם מהחניון הגדול בגן הבוטני לאזור ההתקהלות של מתנגדי הדיקטטורה, כחמשת אלפים צעדים בכל כיוון. סביב המותן קשרו סוודר או אפודה וביד אחזו בדגל כחול־לבן, כדי שחלילה לא ייחסו להם הזדהות עם דגל אחר. שוב ושוב הם שאגו "בושה, בושה", כאילו יריב לוין או שמחה רוטמן אמורים להתבייש עד עמקי נפשם ברעיון של גאולת בג"ץ מאחיזת השמאל או מנרמול היחסים בינו ובין הרשויות האחרות.
מעת לעת עלתה מההמון גם הנהמה המאולצת והנלעגת "חירות, דמוקרטיה". האומנם אין חירות ודמוקרטיה בישראל 2023? השלטון מוציא להורג מפגינים בסגנון איראני? הוא מונע מהם להתקהל ליד בית המחוקקים? שולח שוטרים לאולפנים בנווה־אילן? הניח כבר אזיקים על ידיהם של מחרחרי המרי האזרחי יאיר גולן, דן חלוץ או רון חולדאי?
אחת מבכירות מחרחרי המרי וההתנגשות הכוחנית, שקמה ברסלר, הייתה מנחת האירוע. כבר לפני חודש היא הבטיחה לעוקביה בטוויטר ש"אנחנו ננצח" במלחמת האחים, ומאז אינה חדלה מלצייץ ש"הפגנות לא יספיקו". ממש מול הבמה הונפו שלטים בוטים לא פחות: "שום פשרה עם הפשיזם" או "מי שבגד באשתו יבגוד בבני עמו". אחד הנואמים המרכזיים, עו"ד אליעד שרגא, זעק נגד "נירון נתניהו", "טיטוס רוטמן" ו"אספסינוס לוין". מתווה הרצוג הוגדר בפיו כ"מסמך כניעה לכנופיית עבריינים, פרס לבני בליעל". הרכיב המרכזי בסמליל מטה המאבק שארגן את העצרת היה אגרוף ענק.
מאחורי הבמה התאספה שכבת ההנהגה של ישראל בדור האחרון: לפחות שלושה רמטכ"לים במיל', שני ראשי מוסד, חכ"לים רבים מהעבר הרחוק והקרוב, וכן שני ראשי ממשלה בדימוס. אחד מהם היה אהוד אולמרט. הוא ורעייתו ניהלו שיחת רעים עם השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה. שעה קלה לפני ההפגנה הביעה פרוקצ'יה ברדיו הבנה לרגשות הח"כים מיש עתיד שהשתוללו בבוקר בוועדת החוקה, אותה פרוקצ'יה שלפני 18 שנים ציוותה לכלוא למשך ימים רבים נערות כתומות. ייתכן שנשיא המדינה רמז גם אליה כאשר בנאומו לאומה ביום ראשון הזכיר את הכאב והתסכול של מחנה הימין בתקופת ההתנתקות, אך פרוקצ'יה לא נרמזה. אגב, לא הרחק ממנה ומבני הזוג אולמרט נצפה גם משה לדור, התובע במשפט אולמרט. עכשיו כולם מאוחדים במערכה הכבדה נגד הרפורמה המשפטית ובתיאור אפוקליפטי של תוצאותיה – תובעים ונתבעים, שופטים ואנרכיסטים, אנשי אמת וסוכני שקר, אזרחים מודאגים ויצרני הפחדות. התבהלה מלחכת כמעט כל חלקת היגיון במחנה שהפסיד בבחירות האחרונות. כמו חבורת נערים קלת דעת הוא מתמסר לדמגוגים מוסמכים.
עו"ד שרגא התחזה ביום שני למרטין לותר קינג: "יש לי חלום". יאיר לפיד עטה ארשת זלנסקי: "מעבר לגדר ולחומה ולשומרים, מעבר למשטרה ולמשמר הכנסת ולפרשים ולזרנוקים, אני רוצה שתדעו: הם שומעים אותנו". נו, באמת. שום זרנוק, שום שוטר ושום משמר כנסת לא הופעל נגד המפגינים. הם התקהלו ונאמו כאוות נפשם. לפיד תיאר אותם כאנשים רוויי תקווה שהמאפיין הרגשי שלהם הוא "לא שנאה, אלא אהבת מולדת". גם אלה היו דברי הבל. יש הרבה ייאוש ברטוריקה של מוציאי הכספים מן הארץ ומוציאי דיבתה. למרבה הצער יש גם הרבה שנאה. הקהל הגדול שהתאסף מול הכנסת התלהב והריע דווקא כשמהרמקולים בקעו המילים הקשות ביותר. אפילו בני גנץ התאמץ להחניף לו כשהכריז כי "לא תהיה שום הידברות עד שהתהליך המטורף הזה יעצור". עם אבו־מאזן מותר לדבר ועם ביבי אסור?
חיים ילין, ח"כ לשעבר במפלגה של לפיד, לא ידע את נפשו למשמע ההצהרות הלוחמניות. הוא התעורר לפנות בוקר בקיבוצו במערב הנגב בגלל אזעקות צבע אדום, התקשה להירדם שנית, ועלה לירושלים עם דגל. הרפורמה מדאיגה אותו מאוד אך גם סגנון הדיבור בצד שלו. ילין מתקשה להבין את הצורך הכפייתי בהשתלחות אישית בנתניהו. לדעתו היא רק מרחיקה את סיכויי ההתמתנות של ראשי הקואליציה.
על התמתנות ראשי האופוזיציה אין מה לדבר. הם הולכים ומקצינים, מתבשמים מהנוכחות הגדולה באירועי המחאה ומתמיכת התקשורת. אחרי שלפיד ירד מהבמה אמר לי עיתונאי ידוע בשוויון נפש כי בסוף לא יהיה מנוס מהתערבות של צה"ל בעימות שבין בג"ץ לכנסת. הכוח אצלנו, הסביר בנועם, ובמצב לאומי כאוטי זה מה שקובע. המטה הכללי ישתלט על העניינים ויעשה סדר. אך אל דאגה, הוא ניסה להרגיע אותי, שוקן יעשה חיים קשים גם לשלטון הצבאי.
לא נרגעתי. ברחתי לכנסת. יחסית להמולה המתמדת שם בשעות אחר הצהריים של ימי שני, היא הייתה רגועה הפעם. רק דודי אמסלם צעק מעל הדוכן ש"אנחנו נלך עם זה עד הסוף, זה התפקיד של הממשלה הזאת". לא נכון, אמסלם. תפקיד הממשלה הוא לא ללכת עד הסוף, אלא לעשות את המיטב בנסיבות העכשוויות. למרות כל הפרובוקציות ממול, אסור לה לעשות דווקא. מתווה הרצוג יגשים חלק גדול ממחויבותה לציבור בוחריה ויניח דעתם של רבים שלא הצביעו לה. הוא נוסחת גישור מצוינת בין אלה שמאסו בעריצות בג"ץ ובין מי שמשוכנעים כי תכלית הרפורמה היא פתרון בעיותיהם האישיות של נתניהו ודרעי. קשה להאמין שהממשלה הנוכחית או כל ממשלת ימין עתידית תצליח להעביר וליישם מתווה טוב ממנו, והרי זה העיקר: לריב כמה שפחות עם השומרים, שומרי הסף הידועים, ולאכול את הענבים.
שלשום בצהריים, לשעה קלה, היה נדמה שזהו אכן הכיוון; שהרצוג מצליח לכפות על הצדדים תהליך שלום. אבל אז בא לפיד והוכיח שפניו למלחמה. נאומו בכנסת ביום רביעי אחר הצהריים, אחרי שהבורסה הספיקה להגיב בנסיקת שערים על בשורת ההידברות, נשען על תחושת הכוח שהוא אגר בעצרת של יום שני, ובכלל על כוח. ראש האופוזיציה לא התרשם מהעובדה שאפילו האגף הרבני־חרד"לי הביע שלשום תמיכה פומבית בשיפוץ הרפורמה ובהקשבה למתנגדיה. עכשיו נשאר רק לקוות שחלקם לפחות יבינו מי בדיוק מתיימר להנהיג אותם ולאן. למצולות.
ובינתיים, ביו"ש
האירוע המכאיב בכרמי־שילה, שלשום, עלול להסיח את הדעת מההישג הכביר של מפעל ההתיישבות השבוע: החלטת הקבינט להכשיר 9 מאחזים ותיקים ביו"ש ולאשר מכסת בנייה בהיקף שלא אושר כבר זמן רב. גם יישובים בעומק השטח זכו למנת בינוי נאה. "זו הצלחה מסחררת של בצלאל", מתפעל מומחה רם דרג לסוגיה, שספק רב אם הצביע בבחירות האחרונות למפלגת הציונות הדתית. בלי ספק זו גם הצלחה לכל אלה שמאמינים כי לטווח ארוך התיישבות היא המענה הניצח לטרור שזומם לסלק אותנו מכאן. היא מבהירה לפלסטינים שאנחנו לא הולכים לשום מקום, ומקלה על צה"ל ועל השב"כ את האחיזה בשטח שבלעדיו אי אפשר יהיה להגן על שאר חלקי הארץ. נכון, גם הגויים בחו"ל לא אוהבים אותה, אבל הם לא אהבו עוד הרבה דברים שנעשו פה ב־75 השנים האחרונות, כמו למשל מעבר הכנסת לירושלים ב־1949. רק בזכות ההתעקשות של בן־גוריון היה אפשר לקיים השבוע עצרת שמאל ענקית בבירת ישראל שאינה תל־אביב.
