את תיק הכרם בעמק שילה פגשתי לראשונה ב־2015, שנה לאחר שהוגשה עתירה בעניינו לבג"ץ. כעוזר שר הביטחון לענייני התיישבות נדרשתי לאשר את תשובות המדינה בנושאים כאלו. המדינה כבר ענתה טרם בואי שתממש את הצווים שניתנו בעמק שילה, אך ככל שהעמקתי בפרשה נגלה לפניי סיפור מורכב. את סופו העצוב פגשנו השבוע.
בפיגוע רצחני ב־1991 נרצחה ליד צומת תפוח רחל דרוק, תושבת שילה. באותו ערב עלו מתיישבים לגבעה מעל מקום הרצח והקימו את רחלים, מאחז שלימים הוסדר. בתום השבעה יצאו תלמידי ישיבת ההסדר בשילה מזרחה והקימו את שבות־רחל, שהוסדר גם הוא.
בסוף שנות התשעים החלו כמה מתלמידי הישיבה בשילה לסייר בשטחים הפתוחים של העמק לכיוון מזרח, והחליטו לעשות מעשה. הם לא בדקו את מעמדה המשפטי של הקרקע, ובתום ליבם החלו בנטיעות כדי לתפוס את השטח באופן מעשי.
כשכמה מהם ניסו להבין את מעמדה של הקרקע, הם גילו שבקרבה לשטחים הללו חל חוזה עם מפת הרשאה, שניתן ליישוב שילה ונחתם מול החטיבה להתיישבות. החוזה הזה כלל שטח גדול ממזרח לשילה, ונחתם מתוך רצון ליישב את הגבעות שם. הגבעות נכללו בהכרזה על אדמות המדינה שניהלה עו"ד פליאה אלבק ז"ל, שהייתה אחראית על העניין.
החלוצים הצעירים לא הבינו שהחוזה והמפה אינם כוללים את השטח בעמק שהחלו לעבד. כדי לייעל את תפיסת האדמות, כמה מהם חשבו שכדאי למכור אדמות במרחב לחקלאים נוספים, והם אכן הצליחו למכור 200 דונמים למשק אחיה, שפרץ לתודעה באותם הימים, ו־30 דונמים לחקלאי תושב עלי, חן בן־אליהו.
בתחילת שנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. כחלק מהתמודדות מערכת הביטחון, היא החלה בהכרזה על שטחים מסביב ליישובים כשטח צבאי סגור. עמק שילה היה אחד מהשטחים הללו. לאור זאת ובשל עתירה שהגישו פלסטינים לבג"ץ, בשנת 2007 יזמה פרקליטה צעירה ביחידת יועמ"ש איו"ש חקיקת צו שיאפשר למנוע פלישה לאדמות שאינן אדמות מדינה. הצו מכונה "צו שימוש מפריע במקרקעין פרטיים"; למנסחיו לא היה אכפת לקרוא לאדמות ללא בעלות מוכחת "אדמות פרטיות".
חשוב להבין: דרך המלך להתמודד עם סכסוכי מקרקעין היא שבעל הזכויות יגיש תביעה נגד הפולש לאדמותיו. אך כאן החליט המנהל האזרחי להפעיל את הצו ולוותר על הצורך להוכיח זכויות ולהגיש תביעות.
המפקד הצבאי האזורי יכול להחיל את הצו על פי הבנתו אם ראה שמישהו פלש לאדמה ושינה את סוג העיבוד שהיה בה בחמש השנים הקודמות (אז הוגדרו שלוש שנים בלבד). הצו ניתן באופן די פשוט – ללא צורך בבדיקת הבעלות על הקרקע, ללא הגשת תלונה של המעבד שטוען לבעלות, אלא בעיקר לפי התרשמותו של המפקד הצבאי באזור. הצווים הללו ניתנו בשנת 2007 לעיבודים בעמק שילה.
חן בן־אליהו ומנהלי משק אחיה ערערו בפני ועדת עררים במנהל האזרחי על הוצאת הצווים. טענתם נסבה בעיקר על כך שעברו יותר משלוש שנים מנטיעתם את האדמות, ולכן הצו לא יכול לחול עליהם. הוועדה דחתה את טענת משק אחיה, שלא הצליח להוכיחה, ומאידך קיבלה את טענתו של בן־אליהו. זאת גם בזכות ראיה מעניינת שהצליח להביא מריאיון שקיים איתו אדיר זיק בשנת 2004: בריאיון נכללו צילומים מהשטח, שהוכיחו שהמטע אכן ניטע יותר משלוש שנים קודם לכן.
אך החלטות הוועדה הן בגדר המלצה בלבד, וראש המנהל האזרחי יכול לדחותן. ואכן, לאחר שהוצגו בפני ראש המנהל דאז תצלומי אוויר של הקרקעות המוכיחים כי הן עובדו באופן רציף, ככל הנראה בידי פלסטינים מכפרי האזור, עוד לפני הקמת היישובים שילה ושבות־רחל, וכן תצהיר של קצין במנהל האזרחי שהעיד שבשנת 2004 לא ראה שם מטע – החליט ראש המנהל לדחות את החלטת ועדת העררים.
ב־2014 עתרו פלסטינים לבג"ץ בדרישה לממש את הצווים. המדינה השיבה שתממש אותם בזמן המבצעי שייראה לה לנכון.
כשנכנסתי לתפקיד עוזר השר ב־2015 ניסינו לטעון שהעותרים הפלסטינים לא הוכיחו זיקה ובעלות לקרקע, וכן שאנו מעוניינים לשנות את הצו. אבל היה מאוחר מדי. בשנת 2019 החליט בג"ץ שיש לממש את הצווים בתוך שנתיים. כחודשיים לפני פקיעת המועד ביקשה המדינה מבג"ץ ארכה נוספת של שנה וחצי בגלל שנת השמיטה המתקרבת. כתנאי לדחייה ביקשה המדינה את הסכמתם של משק אחיה ושל חן בן־אליהו לפינוי עצמאי מרצון. בלית ברירה הם חתמו על כך בתמורה לקבלת קרקע חלופית. היה גם שיח על פיצוי כספי, אך זה לא סוכם באופן סופי.
השבוע התעוררנו לקול הטרקטורים שהגיעו לממש את פסיקת בג"ץ. המראות עצובים, וזעקות השבר של החקלאים ובעיקר של חן בן־אליהו צבטו את הלב.
בפועל, גם העותרים הפלסטינים לא הוכיחו בעלות בקרקע. מאידך גיסא, הקרקע הייתה מעובדת הרבה לפני שההתיישבות הישראלית חזרה למקום, ובאין ריבונות החוק העות'מני הוא השורר באזור. המטע נעקר, והאדמה תישאר בשיממונה.
אם מדינת ישראל לא תטפל בהסדרת המקרקעין באזור, ותמשיך לחוקק צווים כפלסטרים נקודתיים, ואם הניהול לא יהיה אחראי דיו ויבוצע בעיקר על ידי קצינים צעירים – התוצאות הללו יחזרו על עצמן.
ולאחיי המתיישבים אומר: כל הפינויים הכואבים שראינו עד כה – עמונה, מגרון, נתיב האבות, תשעת הבתים בעפרה ועוד, וגם העקירה שחווינו השבוע – קרו כולם בגלל טענות בעלות על הקרקע ולא בשל אי סדרים תכנוניים. יש לשים לב לעניין, ודוק.
