מי שעשוי להפוך למבוגר האחראי של הממשלה הוא דווקא בצלאל סמוטריץ'. דווקא הציר האידאולוגי של הממשלה מבין שלצורך קיומה לאורך זמן דרושה הידברות. שר האוצר, שהתמסר ללימוד המשרד, נוכח בתקשורת הרבה פחות בהשוואה לבכירי ממשלה אחרים, אבל שומע היטב את אזהרות הכלכלנים. לצד עבודה נמרצת לקראת התקציב וחוק ההסדרים, הוא מקדיש שעות ארוכות לשיח עם בכירי ההייטק הישראלי. יש לו השפעה מכרעת על רוטמן, שמחובר באופן הדוק להרצוג זה זמן רב. רוטמן היה חבר הכנסת היחיד בציונות הדתית שחתם על מועמדות הרצוג לנשיאות מול מרים פרץ. יהיה קשה לצייר ככניעה פשרה שתהיה מקובלת על רוטמן ועל סמוטריץ'.
באותו עניין ממש: ההגבלה שהטילה היועמ"שית על נתניהו לעסוק בנושא בשם "ניגוד העניינים" – לפי פרסום בהארץ, למרות בקשת הנשיא עצמו – היא רופפת, תמימה משפטית, וגם טעות פוליטית קשה. כל מי שחפץ בפתרון יודע שראש הממשלה הוא הכתובת. בסביבתו אפשר לשמוע גרסאות סותרות על המתרחש בינו ובין שר המשפטים שלו, יריב לוין. אבל חרף ההכחשות, גורמים שמעורים מאוד בשיחות מתרשמים שאכן יש משבר בין השניים. באופן רשמי הקואליציה מסרבת לדחייה שביקש הנשיא, אבל באופן מעשי הקריאה הראשונה נדחתה לפחות ליום שני הקרוב. גם בקשתו של הנשיא לדחיית שלשה חוקים שהיו אמורים לעלות להצבעה ביום רביעי – חוק מח"ש של משה סעדה, ההתגברות של רוטמן וחוק דרעי השני של משה ארבל – התקבלה. הרצוג רואה בכך סימן מעודד וגם קורבן אמיתי. פחות מעודדת אותו הקשחת העמדות בצד השני.
ראש האופוזיציה בחר להעלות את המחיר. הרצוג דיבר על עצירת החקיקה למשך ימי ההידברות, אך לפיד דורש חודשיים. לוין ורוטמן משוכנעים שלפיד אינו שותף לעסקה אמיתית. מבחינה פוליטית, אין לו אינטרס להפסיק את המחאות. הבידול משרת אותו, ואם יבוא לקראתם יפסיד את המחנה שלו. אם הקואליציה תיפול היא תיפול לא בגלל מחאות משמאל, אלא בגלל הסדקים שנחשפו השבוע סביב הצעדים למלחמה בטרור וניהול ההתיישבות ביו"ש. אך כל זמן שמתנהל מאבק תוסס, לפיד נשאר רלוונטי. מנגד, לפיד טוען שהוא בסך הכול מסרב להיות אידיוט שימושי. האמון שלו בנתניהו ולוין לא קיים, ולכן הוא דורש ערובות אמיתיות כתנאי למו"מ.
בני גנץ מציג קו אחר, גם בהתנהלות מפלגתו בתוך הכנסת וגם בהצהרות הפומביות. הוא נאם בגרון ניחר מול המפגינים, אבל הוא נוח בהרבה למו"מ. אלא שגנץ יתקשה מאוד לגשת למהלך כזה כשהוא מאוגף משמאל. רק לגיטימציה מנשיאת העליון אסתר חיות יכולה להסיר מעליו את צילו של לפיד, אך גם חיות בינתיים שותקת. מאז הנאום הנוקב שהשמיעה, היא לא מאותתת שפניה לפשרה. מצב העניינים מבחינתה השתפר מאוד גם בלא שעשתה דבר.
במובן הזה נרשם השבוע מהפך שקט באינטרסים: הימין נהנה מרוב שמאפשר לו להעביר את הרפורמה כפי שהיא, אלא שהלחץ הכלכלי, הבינלאומי, הציבורי והנשיאותי עושה את שלו. הוא זקוק ללגיטימציה חוצת מחנות שתרגיע את הבנקים בחו"ל ואת הממשל האמריקני, וכן, גם את המפגינים ברחובות.
לא צריך להסכים עם המפגינים כדי להעריך את ההתייצבות שלהם. קהל גדול, מגוון, משפחתי, שהגיע להפגין על מה שחשוב לו. יש גם פער עצום בין הרטוריקה המסוכנת של חלק ממנהיגי המחאה ובין זו של המוחים עצמם.
חולדאי בחר לציין שדיקטטורות לא הופכות לדמוקרטיות בלי שפיכות דמים (אחר כך ביקש להבהיר שזו אזהרה היסטורית ולא איום). אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר ובעצמו יריב מר של מערכת המשפט, קרא להתקדם ל"מלחמה אמיתית שלא מנהלים בנאומים, אלא בקרב פנים אל פנים, ראש בראש, יד ביד".
אך קהל המפגינים התגלה כאחראי ממנהיגיו. השלטים שהוכנו בבית היו מאופקים וזהירים מהטקסטים שהושמעו על הבמה. המפגינים שאספו את הזבל בסיום מול משכן הכנסת (במו עיניי ראיתי) רחוקים מנבחרי ציבור שזינקו על שולחנות בתוך הבניין.
כשהנחל האנושי זרם לזירת ההפגנה מכיוון גן סאקר הוא נראה כמו טיול של שבת בפארק, רק עם שלטים בעבודת יד. ברחוב קפלן הייתה כבר הרגשה של ריקודגלים, אבל של חילונים. זה לא הקהל של הפגנות בלפור אלא פלח רחב ומגוון יותר. לא בלטו שם מרצדסים ורולקסים, אבל זה כן היה קהל ליברלי, מבוסס, חילוני ברובו. היו בו גם כיפות סרוגות, וחרדי אחד שהצלחתי לקלוט, רחוק מהתמהיל הרגיל של ההפגנות הירושלמיות, ותעיד הנהירה אחר כך אל תחנת הרכבת נבון בדרך חזרה אל השפלה. ירושלים ידעה הפגנות גדולות מזו, כולל אחת נגד בית המשפט בסוף המילניום הקודם, אבל כבר שנים רבות שהימין אינו מצליח להוציא מסות של מפגינים לרחובות. לפחות בקלפיות הוא מצטיין יותר.
