החלטת השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר להגביל את זמן המקלחות למחבלים הכלואים בישראל, שבוע אחרי ההחלטה לקחת מהם את תנורי אפיית הפיתות, לגיטימית ואף ראויה. בתי כלא אינם מחנה נופש, וריצוי עונש מאסר לא אמור להיות חוויה נעימה. ודאי לא למחבלים שידי חלקם מוכתמות בדם יהודי. אולם דומה שלא מדובר רק בשינוי מדיניות שנובע מתפיסה עקרונית של השר החדש. הדיווח על עימות שפרץ בתחילת השבוע בין בן־גביר לראש הממשלה נתניהו, סביב רצונו של הראשון להרוס בפיצוץ הנדסי מבנה רב קומות ובלתי חוקי במזרח ירושלים, והווטו שהטיל על כך ראש הממשלה, מוסיף פרטים חשובים לתמונה.
השר לביטחון לאומי מתחיל להפנים את מורכבות המצב שנקלע אליו, אך מתקשה להתמודד איתו. הבטחתו לבוחרים ערב הבחירות הייתה יומרנית מאוד: השבת הביטחון האישי לאזרחי ישראל. זמן קצר אחריהן הוא אף קיבל לידיו את התפקיד שהיה אמור לאפשר לו לפרוע את השטר. אך מה שלא קיבל יחד עם המשרד, הלשכה, רכב השרד והצוות האישי הוא מכונת קסמים לפיזור אבקת ביטחון אישי על אזרחי המדינה. המשימה שנטל על כתפיו בתעמולת הבחירות היא קשה וסיזיפית, אין בה פתרונות קסם או הישגים מהירים.
גם אם פקודת המשטרה תתוקן בדיוק כפי שבן־גביר רוצה, והמפכ"ל יהיה כפוף אליו באופן ישיר ויידרש לציית לכל הוראותיו, המציאות לא תקפוץ לדום. אכיפת חוק היא מלחמה יומיומית, שדורשת השקעת זמן, חשיבה ומשאבים, ויש בה מעט מאוד כותרות. זו גם משימה לא מתגמלת ציבורית, משום שכאשר אין ביטחון אישי כולנו מרגישים זאת, אך כאשר הוא קיים איש לא שם לב לכך. ממש כמו שיניים: כשהן כואבות אי אפשר לחשוב על שום דבר אחר, אך כשהן בריאות וטובות איש לא מקדיש להן שנייה של מחשבה.
בן־גביר הוא פוליטיקאי מוכשר ואיש ציבור חריף וחד, אך הוא הכניס את עצמו לסד בלתי אפשרי. יצירת ציפיות בלתי ריאליות אצל קהל הבוחרים עלולה להביא גם את המנהיג הראוי ביותר לרדיפת כותרות ולהתמקדות בקוריוזים. אך מי שרוצה לבנות עמדת מנהיגות ולהחזיק בה שנים חייב לבנות את הקריירה על עשייה ממשית. יש גבול למספר הפעמים שאפשר למכור לתקשורת "הישגים" כמו החרמת תנורים וקיצור מקלחות לאסירים מחבלים.
