בכל הסקרים שנערכו בשנה האחרונה עלה כי יוקר המחיה הוא הנושא החשוב ביותר לאזרחי ישראל. יותר מהאיום האיראני, יותר מהטרור – הישראלים מוטרדים מהחשבונית הגבוהה בסופרמרקט, מהאינפלציה הגואה שטרם הגיעה לשיאה, ממחירי הדיור והמשכנתאות ומיכולתם לגמור את החודש. אף שלא אלה היו הנושאים שהניעו את ההצבעה במערכת הבחירות האחרונה ובקודמותיה, שבמרכזן עמדו בעיקר שאלות זהותיות ומחנאיות – בחיי היום־יום של האזרחים, הרחק מהעולמות החדשותיים, אלה הסוגיות העיקריות.ובכל זאת, שר האוצר רחוק מלקבוע בימים אלה את סדר היום התקשורתי אפילו בעיתונות הכלכלית, ותוכניותיו לצמצום יוקר המחיה נענות בקול דממה דקה. נדמה שהעיתונות בישראל נחטפה בחסות המאבק ברפורמה המשפטית. השיח הענייני תם, והדיונים המקצועיים נצבעים בצבעי הלנו אם לצרינו; האם אתה נגד הרפורמה המשפטית, או שאתה דיקטטור ערל לב שעומד להשמיד את הדמוקרטיה הישראלית.הנה דוגמה מהשבוע האחרון: בתום פגישת היכרות שנקבעה מראש בין שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ובין ראשי המערכת הבנקאית, יצאה הודעה מסודרת ועניינית מטעם משרד האוצר: "שר האוצר נועד היום עם מנכ"לי ויושבי ראש הבנקים בישראל. בפגישה עלו לדיון הסוגיות הכלכליות שעל הפרק. ראשי הבנקים הציגו תמונת מצב עדכנית וכן נידונו מגמות בשוק הנדל"ן".
"אי ודאות סביב הרפורמה" אינה שווה ל"הרפורמה גורמת פגיעה בכלכלה". אגב, גם לפני ההתנתקות הזהירו הבנקים מפני "חוסר ודאות"
ואולם הכותרות החדשותיות שיצאו מהפגישה היו שונות לחלוטין: "שר האוצר נזף במנהלי הבנקים", נאמר בהן. נזיפה, לא פחות. אף שהפגישה התנהלה בחדר סגור ובאווירה מקצועית לפי הדיווחים שקיבלנו, בחדשות 12 נאמר כי מנהלי הבנקים הציבו "תמרור אזהרה בולט", או "אזהרה חמורה" לפי אתר וואלה. מבין ראשי הבנקים שנכחו בפגישה, רק אחד צוטט בשמו: מנכ"ל בנק דיסקונט אורי לוין, שעל פי הדיווחים אמר לשר האוצר כי "רואים עלייה של פי 10 בהתעניינות בפתיחת פיקדונות בבנקים זרים".
אותה נזיפה שיוחסה לשר האוצר הייתה אמירה שלו על הרגעת השיח ואחריות הבנקים. "נבואות יכולות להגשים את עצמן, ואתם צריכים להבין את המשמעות של מה שאתם אומרים", נאמר בשם סמוטריץ', והוא הוסיף, על פי הדיווחים: "לא ראיתי את מנהלי הבנקים בהפגנות נגד הסכמי אוסלו ופינוי גוש קטיף".
העיתונות מסגרה זאת כאמירה "איפה הייתם בהתנתקות", והתעלמה מראשית דבריו של שר האוצר, שבסך הכול ביטאו עמדה מקובלת בעולמות הכלכלה. כבר לפני שלושה שבועות נטען כי מנהלי הבנקים הזהירו מפני פגיעתה של הרפורמה בכלכלה הישראלית. לאחר מפגש של ראש הממשלה נתניהו עם בכירי המערכת הכלכלית, מנכ"ל בנק הפועלים דב קוטלר צוטט כמי שאמר לנתניהו כי "ביום יומיים האחרונים רואים שיש משיכה של פיקדונות מהבנקים". גם למנכ"ל בנק דיסקונט, כמו השבוע, יוחסו דברים דומים: "אי אפשר להתעלם מכל אנשי הכלכלה שמביעים חשש כל כך גדול מהמהלכים, ולכן אתה חייב לעצור מיד ולקדם שינויים רק בזהירות ובהסכמה רחבה".
בשיחות שקיימנו עם גורמים בנקאיים, עלו הסתייגויות מהאמירות החריפות הללו. בבנק הפועלים ציינו כי גם המשיכה שעליה דובר היא בהיקפים קטנים, בסדר גודל של כמה מיליונים בודדים, ולאו דווקא מענף ההייטק. בבנק דיסקונט דיברו על חששות שהועלו מפני סימנים ראשוניים לתחושת משבר, כמו היחלשות השקל ועליית פרמיית הסיכון של ישראל, והצורך ליצור במהירות מסלול של פשרה. באזהרות הרשמיות של הבנקים, כמו בהודעה שפרסמה המחלקה הכלכלית של בנק הפועלים, נקבע כי "חלק מהפיחות בשער השקל משקף את אי הוודאות סביב הרפורמה במערכת המשפט, את ההחרפה במצב הביטחוני ואת הצעות החוק בעלות פוטנציאל ההשפעה על פרמטרים והסדרים כלכליים".
בעברית פשוטה, "אי ודאות סביב הרפורמה" אינה שווה ל"הרפורמה גורמת פגיעה בכלכלה" – כמה שלא ינסו להפוך אותה לכזו. אי ודאות כוללת בתוכה, בהגדרה, את המחלוקת העזה סביב הרפורמה; את חוסר הנכונות להגיע לפשרה מוסכמת, לא משנה מאיזה צד; ואת צעדי המחאה מולה – שכוללים הצהרות בדבר הוצאת כספים מישראל. כל אלה מייצרים חוסר ודאות, שעשויה להיפתר באמצעות רפורמה מוגמרת, לכיוון כזה או אחר. השבוע קיבלנו ראיה נוספת לכך: כשהסתמנה במערכת הפוליטית נכונות להגיע לפשרה סביב מתווה הנשיא, הבורסה הגיבה בעליות שערים. יצירת ודאות כשלעצמה חשובה לשווקים יותר מאופיו המדויק של הפתרון.
אגב, אזהרה דומה השמיעו הבנקים גם סביב ההתנתקות. על פי דיווח שפורסם בעיתון גלובס ב־2005, בבנק הפועלים העריכו כי "אי ודאות לגבי ביצוע ההתנתקות תמשיך להביא לעצבנות בשוקי ההון", והוסיפו כי "החולשה שפקדה את שוק המניות בימים האחרונים עלולה להימשך בתקופה הקרובה בשל… חוסר הוודאות שממשיך לעלות על רקע החששות הגוברים מפני ההשלכות הצפויות סביב תקופת יישומה של תוכנית ההתנתקות".
בכירים במערכת הבנקאית שדיברנו עימם מעידים שאין תנועה חריגה של פיקדונות וכספים החוצה מהמדינה. בכל רגע נתון, כך נאמר לנו, יש תנועת כספים החוצה מהמדינה, ובאותה מידה גם פנימה, כך שקשה לראות בכך אירוע יוצא דופן. גם מנכ"לי הבנקים שכן השמיעו אזהרות, מדווחים כי לא מדובר בתופעה רחבה. המפקח על הבנקים בבנק ישראל הודיע כי "הפיקוח על הבנקים מבצע כשגרה ניטור שוטף אחר מצב המערכת הבנקאית, ואין כל אינדיקציה לפעילות חריגה. המערכת הבנקאית איתנה ויציבה".
אז מה עושים אם אין אינדיקציות לפעילות ממשית? מנפחים לכותרת ראשית כל הצהרה מצד כל חברה ישראלית, ומתחילים לדבר לא רק על תנועות כספים ממשיות אלא על "התעניינות" במשיכת כספים. במחולל הכותרות הזה כל אמירה כשרה לשימוש, גם אם היא מייצרת פאניקה מופרזת.
המערכת הבנקאית איננה עוד גוף פיננסי אלא כזו שיש לה אחריות ציבורית רחבה, בוודאי כשמדובר בבנקים הנמצאים בבעלות הציבור באופן מלא, כמו בנק דיסקונט. רק האזהרה עצמה, כפי שהודלפה מהמפגש עם ראש הממשלה, הביאה לירידות בבורסה הישראלית. את הירידה הזו הובילו מניות הבנקים, שצנחו בשבוע שאחרי המפגש (ועלו בחזרה כמה ימים לאחר מכן). אך כאשר סמוטריץ' מסביר בצדק שגם למנהלי הבנקים יש אחריות, שכלכלה היא עולם של ציפיות, ושהמטרה המשותפת צריכה להיות הרגעת השיח במדינה – הכותרות מכנות זאת "נזיפה".
גול עצמי
כל זה מוביל אותנו לשאלה המתבקשת: אם אזהרות הבנקים גורמות בעצמן לירידה בערך המניה שלהם, מדוע שהם יפעלו בניגוד לאינטרס שלהם ושל כלל תושבי ישראל וישחררו אזהרות כאלה? אפשר להשיב על כך בכמה דרכים: ייתכן שהאזהרות מנופחות על ידי תקשורת מגויסת, ייתכן שיש חשש אמיתי מצד הבנקים, וסביר מאוד שמעורבת כאן גם תפיסת עולם אישית. ההערה של סמוטריץ' "לא ראיתי את מנהלי הבנקים בהפגנות נגד אוסלו וההתנתקות", כוונה אולי למנכ"ל דיסקונט אורי לוין, שאכן נצפה בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית.
הרי גם אם יש חשש אמיתי ומבוסס מפגיעה בכלכלה, מנכ"ל בנק יכול להשמיע אזהרה שקטה לשר האוצר או לבכירי בנק ישראל. דיווחים בעיתונות, במיוחד באווירה שנוצרה בשבועות האחרונים, עלולים להביא למפולת רצינית. האזהרות שפורסמו עוד לפני שהיה באמת ממה להזהיר, וההשלכות שבאו בעקבותיהן, מלבות את תחושת נפילת המבצר שעלולה לפגוע בבנקים עצמם.
ההתנהלות הזו קשורה כנראה בעיקר לאידיאולוגיה, אבל היה מי שתהה אם יש כאן משמעות גם למערכת התמריצים המופעלת על מנהלי הבנקים. במרץ 2016 עבר בכנסת חוק תגמול לנושאי משרה בתאגידים פיננסיים, המוכר יותר כחוק הגבלת שכר הבכירים. החוק, שיזמה שלי יחימוביץ' ושנישא על כנפי המחאה החברתית, קבע כי תאגידים פיננסיים ובהם בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות, מוגבלים בגובה השכר שהם יכולים לשלם למנהליהם. לפי החוק, שכרם של המנהלים אינו יכול לחצות את הרף של פי 35 מהשכר הנמוך ביותר שהם משלמים לעובד הזוטר ביותר. בפועל, המגבלה הזו תורגמה לשכר שנתי של כ־2.5 מיליון שקלים בשנה בזמן חקיקת החוק, ולכ־3 מיליון שקלים כיום.
זהו כמובן סכום לא מבוטל, אך עדיין מדובר בשליש ממה שהיה מקובל אז בבנקים הגדולים. אולי השכר טרום החוק היה גבוה מדי, בהינתן שוק לא תחרותי ועם סיכונים מועטים הודות לרגולציה ופיקוח הדוקים, לצד התחושה שבנק בישראל לא באמת יכול לקרוס. אבל ייתכן שאותה הפחתה יצרה מציאות שבה מנכ"ל בנק אינו מרגיש מחויבות עמוקה כבעבר להשיא ערך לבעלי המניות שלו, כלומר הציבור, כיוון שהשכר שלו אינו תלוי באלה. מנהלי בנקים יכולים לקפוץ בקלות מניהול בנק גדול לתפקידים הבאים, ולהרוויח שם שכר גבוה פי שלושה. ניהול בנק הפך כמעט לשורה מרשימה בקורות החיים, שכל תכליתו להקפיץ את המנהל לתפקיד הבא והמתגמל באמת. אולי גם לעניין הזה יש השפעה מסוימת על התנהלותם של מנהלי הבנקים מול הסוגיה שמטלטלת את החברה הישראלית.
