הימין צודק, כי מי שדרס ורמס כל השנים בנחישות לא יכול לדרוש היום רגישות. השמאל לא הקשיב באוסלו, לא גילה אמפתיה בגוש קטיף, לא הפגין ערבות בעמונה ולא דאג לאחדות העם כשעלתה שוועתם של תושבי דרום תל־אביב. איך העיד האלוף במיל’ עוזי דיין? “בזמן הגירוש מגוש קטיף ניסיתי לגייס אנשי ציבור להידברות. פניתי לעמוס עוז, לגרוסמן, לא"ב יהושע. אמרתי להם, אלה אחים שלנו, בואו נשב ונדבר. הם ענו לי, ‘אחרי שיפנו אותם נדבר'".
השמאל צודק, כי האינטראקציה שבין שינוי כה קיצוני בהסדרים החוקתיים היסודיים ובין האווירה הרעילה של הפוליטיקה הפופוליסטית המאכלת כיום את הדמוקרטיות במערב, עלולה להפוך את ישראל למדינה קצת פחות ליברלית וקצת פחות דמוקרטית.
הימין צודק כי אהרן ברק לא ניהל משא ומתן לפני שהכריז על המהפכה החוקתית בשנות התשעים. כבודו לא בחן הצעות פשרה ולא חתר להסכמות לפני שכפה עלינו חוקה כגיגית. העילוי המשפטי שהוצנח בגיל 42 לבית המשפט העליון ברא סדר עולמי חדש, יש מכמעט אין. שני חוקים, כמעט בלתי נראים, שהושתלו על ידי קומץ ח"כים בפעולת קומנדו חצי חשאית, ניפחו באמצעות הפרשנות שלו את שרירי בית המשפט כמו פחית תרד לפופאי המלח.
השמאל צודק כי באווירה פוליטית נטולת כבוד וממלכתיות, שבה לשונם של הדוברים במליאה היא חץ שחוט של פוליטיקת זהויות מאוסה, וכאשר שרים מהקואליציה מקדמים הצעות חוק פונדמנטליסטיות כמו עונש מאסר למבקרים בכותל עם חולצה קצרה וכלי נגינה, הענקת כוח ללא בלמים לנבחרי הציבור עלולה להוביל למדיניות שבטית, מחנאית ומפולגת.
השמאל לא מבין שהסרבנות שלו תוביל לתוצאה אחת: פסק דין במעמד צד אחד. הם יקבלו נקודות אצל הבייס כמפגינים מצטיינים, אך יחמיצו את ההזדמנות להשפיע
הימין צודק כי ההזדמנות הפוליטית שנקרתה לפניו לשינוי הכשלים העמוקים במערכת המשפט היא חרך היסטורי נדיר וחד־פעמי. מעולם לא משלה כאן ממשלה שמסוגלת להגביל את שלטון המשפטנים. מעולם לא שלטה כאן ממשלה שמסוגלת לפתח את יו"ש, לקדם כלכלת שוק חופשי ולחזק את זהותה היהודית של ישראל. ובלי גמילת בג"ץ מנטייתו לאכול בכל פה ולהתערב ללא חשבון בסוגיות הזהות העמוקות של המדינה, אין שום אפשרות לקדם מדיניות בסוגיות החשובות הללו.
השמאל צודק כי הימין מבין כוח. השמאל הוא אומנם מיעוט דמוגרפי אבל מחזיק ברוב ההון הכלכלי, התקשורתי, האקדמי והחברתי. הימין תמיד יביט בשמאל מלמטה למעלה, וכשהשמאל ישאג פרנסי הימין יחרדו. כבר עכשיו אחוז ניכר ממובילי הדעה בימין תומכים בהידברות, רובם מיראה ולא מאהבה. עוד קצת כוח בהפגנות, עוד קצת איומים בירידה מן הארץ ומשיכת השקעות, עוד קצת רמיזות למלחמת אחים אלימה, והימין יתקפל.
הימין צודק כי השמאל לא באמת מעוניין בהידברות. הזהות הליברלית־פרוגרסיבית קדושה בעיניו כמו הוותיקן לנוצרים, ומסעי הצלב שלו כוללים שבירת כלים ואלימות. זו האווירה שמאפשרת לח"כ מהאופוזיציה לטפס על שולחנות בכנסת ולאיים על יו"ר ועדה כאחרון הבריונים. השמאל מוכן לקבל את ה"אחר", בתנאי שהוא יעבור הטבלה ויצטלב מול הדיברות הפרוגרסיביות, תוך הכרה בהם כמסגרת־העל הנורמטיבית הלגיטימית היחידה. מאז ומעולם הסנטימנט של השמאל היה ברור: כוח פוליטי נועד כדי להשתמש בו ולכפות באמצעותו ערכים. השמאל שהובס בקלפי לא נגמל ולא ייגמל מהפנטזיה לתקן עולם במלכות בג"ץ. רק שינוי נחרץ ומהיר שייטול את העוקץ מבית המשפט, יאפשר לעצב מחדש את מקבילית הכוחות.
השמאל צודק כי הדמוגרפיה של ישראל צועדת לקראת רוב יציב למסורתיים, דתיים וחרדים. בנתונים הללו הקלפי הוא הבעיה ולא הפתרון. השילוב שבין שיבוט שופטים, מונופול יועמ"שים, העמקת הביקורת השיפוטית והרחבת עילת הסבירות, הוא הדרך היחידה לנהל את המדינה מבלי לשלוט בכנסת, ועל כן כל פשרה היא תבוסה.
לא לתקן עוול בעוול
הימין טועה ברמה האינטרסנטית הצרה, כי ההצעה שאושרה השבוע בוועדת חוקה, המעניקה כוח בלתי מוגבל לשר המשפטים למנות שופטים לבית המשפט העליון, תפעל כחרב פיפיות נגד הימין עצמו. הוא שוכח שאת כיסא שר המשפטים בצלאח א־דין נורא קשה לחמם; שהיושבים עליו מתחלפים כמו גרביים; שרוב ממשלות נתניהו היו ממשלות אחדות, ותיק המשפטים הוענק לרוב לאנשי מרכז ושמאל: בני גנץ, אבי ניסנקורן, ציפי לבני, חיים רמון, טומי לפיד, מאיר שטרית, יוסי ביילין. האם הימין מוכן שאישים כאלה יקבעו באופן בלעדי את הרכב בית המשפט העליון? הימין שוכח שגם שרי המשפטים “הימנים" ומבקרי המערכת – דניאל פרידמן, יעקב נאמן, בנימין נתניהו, אמיר אוחנה – לא שינו את הרכב בית המשפט. הימין לא זוכר שכהונת שקד הייתה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
השמאל טועה ברמה האינטרסנטית הצרה, כי הפוליטיקאים מיש עתיד, המחנה הציוני ומפלגת העבודה שמתנגדים לניהול משא ומתן על פרטי הרפורמה משום ש"לא מנהלים משא ומתן תחת אש", מזכירים את יאיר נתניהו שקיבל כתב תביעה, לא הגיש כתב הגנה, ונורא התפלא כשחויב ב־400 אלף שקלים. השמאל לא מבין שהסרבנות שלו תוביל לתוצאה אחת ויחידה: פסק דין במעמד צד אחד, ורפורמה שתעבור מבלי שהם ישפיעו עליה. הם אולי יקבלו נקודות אצל הבייס כמפגינים מצטיינים עם מיתרי קול צרודים, אך יחמיצו את ההזדמנות להשפיע על המציאות.
הימין טועה רגשית כי הוא לא קשוב לפחד ולמצוקה של השמאל: הרכב הממשלה הנוכחית, עם דומיננטיות ניכרת לימין לא ציוני (המפלגות החרדיות) וימין לא ממלכתי (עוצמה יהודית), מגביר את חרדותיו העמוקות מפני “ארצי שינתה את פניה". הוא מתייסר בחשש אמיתי שמדינה יותר חרדית, יותר לאומנית ויותר שבטית תהיה לא רק יותר ענייה, יותר בורה, פחות משגשגת ופחות מתפתחת, אלא גם פחות מעניקה חירויות וזכויות.
הסגנון שבו מנהל רוטמן את הדיונים הוא אסרטיבי, אל מול אופוזיציה לוחמנית. אבל בלשכה, גם הוא וגם לוין נשמעים אחרת לגמרי
השמאל טועה רגשית כי הוא לא קשוב לכאב של הימין. הוא מעולם לא ניסה לחוש את ההשפלה של העולים שהודרו ונדחקו לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, את הכאב של מי שנעקרו מביתם בגירושים ובפינויים, את התסכול של מי שאיבדו את יקיריהם בפיגועים רצחניים בגלל הרפתקאות שלום. אני זוכר היטב את השתלחותו הרועמת של השופט המנוח מישאל חשין בדיון המכריע על גורל ביתי בעמונה, מול עשרות משפחות צעירות עם גברים, נשים, ילדים ותינוקות: “אז מה, אתם משפחת פשע? עבריינים שבאים לבקש רחמים מבית המשפט?"
הימין טועה ברמת האחריות העמוקה, כי מדיניות ימין בת־קיימא לא תיכון ללא הפרדת רשויות אמיתית וביזור הכוח. כי אסור לתקן עוול בעוול, וכי זו שגיאה מרה להעביר כוח מוחלט משופטים לפוליטיקאים. הימין שוכח שזהו הקו המסורתי העקבי שהתפתח החל ממשפט המלך בתורה, הכולל בעיקר הגבלות על המלך, ועד הפילוסופיה הפוליטית של ההוגים השמרנים במערב; ושגישה שמרנית נמנעת משינויים חריפים ומבכרת יציבות, לא מכריעה בקונפליקטים ולא מסרסת זהויות; ושכדי לשמור על עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל חיוני לשמור על איזון בין משילות לזכויות וחירויות. רק כך אמת מארץ תצמח.
וגם השמאל טועה ברמת האחריות העמוקה. אם המדינה היא גם שלו, אסור לו לוותר עליה, לנטוש אותה או לאיים עליה. השמאל שגה שגיאה מרה כאשר נאבק בזהות היהודית־מסורתית של המדינה. הוא כשל בהצעת אלטרנטיבה, הפחית סולידריות, הגביר קיטוב, דילל את תחושת המשמעות, וכתוצאה מכך כיווץ את בסיס התמיכה שלו בקלפי. השמאל לא הבין שערכים כמו חירות ושוויון לא יכולים לשגשג בוואקום, שהם חייבים איזון בזהות ומשמעות קהילתית ולאומית, ושלשם כך נדרשת מוכנות למפגש אמיץ ובוגר עִם עַם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. השמאל לא קלט שכפייה של ערכים אוניברסליים דרך המשפט רק מרחיקה מהם את העם.
אפשר אחרת
מצעדי הצודקים והטועים יימשכו פה עוד זמן מה, אך לא אפסה תקוותנו. יש בחברה הישראלית מספיק כוחות שמבינים שאפשר אחרת, שמלחמת זהויות לא תוביל אותנו לשום מקום, שהישועה לא תצמח ממי שרואה בשמאל רק רולקסים ומרצדסים, ולא ממי שרואה בימין בורים ונחשלים. שאין לנו פריווילגיה להתבצר על בריקדות ולדפוק את הראש בקיר.
לפני כמה שבועות פנה אליי משפטן בכיר, דמות מוכרת בשיח הישראלי, והציע לי להצטרף לפורום מומחים מצומצם שהקים. הפורום כולל מומחי משפט בכירים, רובם פרופסורים שכיהנו כדיקנים של פקולטות מובילות למשפטים. מטרת הקמת הפורום הייתה לבחון אם ניתן לגבש מתווה לרפורמות משפטיות בהסכמה רחבה. המייסד בחר אישים שאינם מזוהים עם עמדות קצה; לא כאלה המשוכנעים שמערכת המשפט מושלמת ואין לגעת בה, ולא כאלה הבטוחים שרק החרבת העולם הישן עדי יסוד ופירוק בית המשפט העליון יביאו גאולה לעולם. הוא טען שהחברים בפורום מכירים בכך שיש במערכת המשפט בעיות אמיתיות הדורשות תיקון, אך מאמינים שרפורמה בריאה ובת קיימא חייבת לשמור על הפרדת רשויות, שמירה על זכויות פרט ומיעוטים, והגנה אפקטיבית על ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
כשראיתי את הרשימה הייתי סקפטי מאוד. הבנתי שאהיה שם איש הימין־על־מלא היחיד, ואמרתי לפרופסור שהסיכוי שאוכל לחתום על המסמך יחד עם חברי הוועדה קלוש עד לא קיים. הוא הציע לי לנסות בכל זאת. התכנסנו למשך יומיים ב"תנאי פנימייה" אי־שם בהרי ירושלים. קודם כול זו הייתה חוויה. פרופסורים מהסוג הזה הם עם בפני עצמו. צורת העבודה של המוח שלהם, מזכירה את זו של שופטים מבית המשפט העליון שיצא לי להכיר. אחרי עשרות שנים של מחקר, קריאה וכתיבה, המוח עובד על אוטומט בטורים גבוהים, בלי קירור ובלי הפוגות. הם לא צריכים גוגל כדי להיזכר בפסק דין או בציטוט, עיבוד החומר מהיר, והאלגוריתם שבין האוזניים יודע לפלוט במהירות חלופות, פתרונות ומעקפים לכל מכשול.
המתודולוגיה הייתה מסודרת: כל פרק ברפורמה המשפטית קיבל סשן ממושך, שבו תחילה הוגדרה הבעיה, זוהו האינטרסים של הצדדים, נעשתה הבחנה בין ההכרחי למיותר מכל נקודת מבט, וכל אחד מהמשתתפים הציע את הזווית שלו לפתרון. היו ויכוחים, היו אי הסכמות, טיוטות עודכנו ותוקנו, הרבה עשן לבן יצא מהחדר.
לא האמנתי שיֵצא מסמך שאני יכול לחתום על 95 אחוזים ממנו, אבל הנס הזה קרה. קיבלתי קשב מלא גם לבעיות שהצפתי וגם לפתרונות שהצעתי. אילו הייתי שר המשפטים או יו"ר ועדת חוקה, המסמך הזה (בכפוף לתיקונים קלים), היה מונח כהצעה שלי לכתחילה ולא כפשרה בדיעבד. כבר עשור ורבע שאני מסקר את בג"ץ, את היועץ המשפטי לממשלה ואת הפרקליטות. צברתי אי־אלו שעות עם בעלי תפקידים, שמעתי טענות, עמדות והשקפות, וקראתי כמה חוות דעת ומסמכי מדיניות. המסמך הזה הוא יצירתי, מעניין, חושב מחוץ לקופסה ומציע פתרונות פשוטים וטובים.
בשיח הציבורי הפומבי אנו מתנהגים כיצורים שבטיים. רוב השחקנים בעולם המשפט, הן בשירות הציבורי הן בזירה הפוליטית, רגילים לדבר לתוך תיבת תהודה. החיווט המוחי שלהם מורגל לכווץ שרירים ולהגיב בהדיפה ומתקפה. הילחם או ברח, פייט אור פלייט, הוא ברירת המחדל. קשה להם להאמין שאפשר אחרת. מסמך ההמלצות של פורום הדיקנים עדיין איננו לפרסום, אבל הוא הוכחה שאפשר אחרת.
מה ששומעים בלשכות
ומכאן לזירה הפוליטית: מבחוץ יהום הסער, ועיני כולם נשואות אל הדרג הפוליטי שיקום ויעשה מעשה. השחקנים החשובים בנקודת הזמן הנוכחית הם נשיא המדינה יצחק הרצוג, שמפגין אחריות, בגרות ומנהיגות. הרצוג מצוי בפרטי הפרטים, רואה את התמונה הגדולה, ומגויס כולו לקידום שיח והידברות. ההצהרות שלו אינן מן השפה ולחוץ. הוא מבין לעומק הן את הכאב והחזון של הימין והן את הפחד של השמאל.
וכמובן שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן. הבשורה היא ששניהם באמת בעניין. נכון, הסגנון שבו מנהל רוטמן את הדיונים בוועדת חוקה הוא אסרטיבי, יהיו שיאמרו אסרטיבי מדי. אדם אחר אולי היה מעניק יותר זמן לדוברים לפרוק את שעל ליבם, ומנסה כלים דיאלוגיים מעולמות הנחיית הקבוצות. עם זאת, קשה לבוא בטענות כלפי מי שנדרש לנהל אופרציה כה מורכבת מול אופוזיציה לוחמנית, המייצרת טנטרום צווחני קבוע ומפעילה אגרסיות ותוקפנות. ראינו השבוע את ההתנהלות המביכה של הח"כים גלעד קריב ויוראי להב־הרצנו. קשה לשפוט את מי שלא מצליח לשמור על רגיעה של נזיר בודהיסטי מול פרובוקציות כאלה.
גם עמיתו השר לוין נדרש להגיב בתקשורת למתקפות בעוצמות שהוא מעולם לא חווה. אבל בלשכות, שניהם נראים ונשמעים אחרת לגמרי. הן לוין והן רוטמן מבינים לחלוטין את גודל השעה ועומק האתגר. הם מחויבים להידברות ולשיח, מוכנים לבחון את ההנחות שלהם בראש פתוח ולהושיט יד מול יד אחות. האם יימצאו חברי אופוזיציה אחראים המוכנים לשלם מחיר אישי למען המדינה ולתמוך במהלך של פשרה והשלמה? הימים הקרובים יהיו דרמטיים ומשמעותיים. נתפלל כולנו שהרצונות הטובים יובילו בעזרת ה' לפריצת דרך.
