על פניו, "פוקר פייס" היא סדרה קטנה, נוסטלגית ולא מאוד שאפתנית. בפרק הראשון אנחנו פוגשים את צ'רלי (נטשה ליון), אישה שעובדת כמלצרית בקזינו בינוני בלאס־וגאס ומתאימה בדיוק להגדרות שלעיל פרט לעובדה שיש לה כוח־על קטנטן: היא תמיד יודעת כשמישהו משקר. כשאנשים נרצחים, היא מתחילה לחקור מתוך סקרנות, מוצאת חשודים עם קשר כמעט מקרי למעורבים באירוע, האשמים נתפסים, והלאה לפרק הבא שיעשה את אותו הדבר בדיוק על במה אחרת ועם קאסט אחר. אלא שמאחורי המעטפת הזו מסתתרת עבודת אומן מוקפדת וראויה לציון.
אוהבי טלוויזיה ותיקים, חובבי בלשים והמכורים לנוסטלגיה לא יצטרכו יותר מדקת צפייה כדי לזהות את ההשראה של פוקר פייס – "קולומבו", סדרת הבלשים האלמותית שרצה (בהפסקות) מסוף שנות השישים ועד 2003. בסדרה מגלם פיטר פאלק את קולומבו, בלש משטרתי חביב עם מבטא ניו־יורקי כבד שעוטה מסכה של תמימות קומית כשהוא עובר בין זירות פשע, משטה ברוצחים עם מצג שווא שהוא מבולבל לחלוטין ובסוף, תמיד, חושף שהוא יודע בדיוק מי עשה מה, למה ואיך. הטוויסט של הסדרה ההיא הוא שבניגוד לרוב המוחלט של סיפורי בלשים, היא קודם כול מציגה בפני הצופים בדיוק מי ביצע את הרצח ואיך. שאר הפרק מוקדש למאמציו של קולומבו להגיע למסקנה שהצופה כבר יודע. הסדרה אולי לא המציאה את סוגת סיפור הבלשים ההפוך אבל היא בהחלט אחראית לפופולריות שלו, ופוקר פייס לוקחת את כל הקונספט ורצה איתו.
המראה המיושן של הסדרה, הכתוביות, הצילום, המוזיקה, העובדה שגם צ'רלי מציגה את עצמה כאדם חביב ומבולבל עם מבטא ניו־יורקי כבד, הכול יחד יוצר הומאז' מפורש לקולומבו. כל פרק אורך בין 50 דקות לקצת יותר משעה, והחלק הראשון – לעיתים עשר דקות ויותר – מוקדש לסיפור בתוך סיפור, שמציג בפנינו את הרוצח, הנרצח ודמויות רקע, מראה לנו איך זה נעשה, ואז חוזר אחורה בזמן ומראה לנו איך צ'רלי קשורה לכל העסק. העובדה שצ'רלי היא סוג של נוודת שנעה מעיר לעיר וממדינה למדינה בארה"ב מצדיקה חילופי תפאורה מוחלטים עם שחקנים חדשים ותעלומה חדשה בכל פעם. ומכיוון שזו הפקה רצינית של שירות הסטרימינג פיקוק (של רשת NBC) בהפקת הבמאי העולה ריאן ג'ונסון (סרטי "רצח כתוב היטב"), היא גדושה בשחקנים מוכרים מהעבר שנותנים עוד זריקה של איכות וכיף לכל פרק.
עם הפקה כזו, תקציב מכובד וקונספט כל כך פשוט, פוקר פייס הייתה יכולה להיות עוד סדרת בלשים־מתח חביבה שלא תעשה יותר מלבדר אנשים משועממים בערב גשום ומת. אך היא הרבה יותר מזה. קודם כול, צ'רלי היא דמות מופתית. נטשה ליון נולדה למשפחה יהודית־אורתודוקסית בתפוח הגדול (ואפילו התגוררה תקופה בארץ), והיא מביאה לא רק מבטא אותנטי אלא גם אנרגיות ניו־יורקיות תזזיתיות וחסרות סבלנות לכל סצנה ומזריקה רגעים של צחוק ואבסורד לסדרה. הקרדיט הולך כמובן גם לצוות הכותבים, שלצד הקלילוּת הכיפית מצליחים לשזור דרמה ומתח אפילו בפורמט שמגלה לצופים את הסוף כבר בהתחלה.
אם יש לסדרה הזו חולשה אמיתית, היא שלעיתים נראה שהיוצרים לוקחים את התפקיד הזה יותר מדי ברצינות. על אף שהפרק הראשון זכה לתשואות, לעניות דעתנו זהו הפרק החלש ביותר בסדרה בדיוק מהסיבה הזו. הבמאי, ריאן ג'ונסון, ידוע בנטיותיו למלודרמה, מסרים פוליטיים בוטים והרצאות חצי מוסוות לקהל, וכל אלו מצויים שם בשפע – על אף העלילה המצוינת והמשחק הנהדר של האורח זוכה האוסקר אדריאן ברודי. עם זאת נראה שעם כל פרק שחולף, הנטיות הללו הולכות ומתפוגגות והכתיבה נעשית חדה, ממוקדת ומבדרת יותר. אולי כמו הצופים, גם ליוצרים נדרשו פרק או שניים כדי להבין שיש להם זהב בידיים.
פוקר פייס, yes
