את הטור הזה אני רוצה לכתוב על אחריות. אנחנו חיים בתקופה רעה ומרה ומתוחה וסוערת, תקופה של חרון ושל תסכול ובעיקר של אלימות, בכל הגדלים ובכל הצורות. כולם שונאים את כולם, כולם כועסים על כולם, כולם מפחדים מכולם, הניוז התחלף בפייק, התקשורת התחלפה בקמפיינים, הרשתות החברתיות הפכו למעיין מפכפך של ציניות. הימים קשים עכשיו. אם אתם חיים כאן, אני מניח שגם אתם מרגישים ככה.
ובשבוע שעבר, ביום ראשון, כתבתי פוסט בפייסבוק על שני הילדים שנרצחו בפיגוע בשכונת רמות בירושלים, אשר ויעקב פלאי. זה היה פוסט מוזר ומבולבל, כתבתי שם שהתמונות של הילדים המתוקים האלה, ובפרט של הילד שהצטלם בים, עם החיוך הטוב, והלחיים הסמוקות, והעיניים הרכות, והמבט התמים שנשקף מהן, הן תמונות שאי אפשר לשאת, ואי אפשר לנצל, ואי אפשר להרעיש למולן. כתבתי שמול התמונות האלה צריך להיות בשקט, וזהו. ככה כתבתי, זה מה שהרגשתי.
ואחרי שעה בערך, קיבלתי הודעה באינסטגרם, מבחורה שאני לא מכיר. היא הגיבה לסטורי שהעליתי מההפגנה שהייתה במוצאי שבת נגד הרפורמה המשפטית, זה היה סטורי שראו בו מלא מפגינים ומלא דגלים, וכתבתי בו בקטן – "ההפגנה שקטה ומרגשת ועצובה", זה מה שאני כתבתי בסטורי, והנה מה שהבחורה הזו כתבה לי, מילה במילה: "אתה יודע מה באמת שקט ומרגש ועצוב?? שבעה על זוג אחים בני שש ושמונה. חאלס כבר נחנקתי מהצביעות שלך, והסרתי עוקב, למרות שאני אוהבת לקרוא אותך!", ובהודעה נוספת היא כתבה – "ילד בגיל של הבת שלך נרצח סתם ככה (אתה בטח תגיד שזה בגלל הכיבוש). ואתה שקט. דומם! כי הרפורמה המשפטית כרגע חשובה יותר? וכי למה בעצם? למה אנשים לא יוצאים ככה לרחובות ומשביתים את המשק בכל פעם שיהודי נרצח? הא? כי התרגלנו. כי זה בגלל הכיבוש? תתבייש. אני ממש מאוכזבת ממך!"
ובהודעה נוספת, אחרונה, היא הוסיפה – "אל תטרח לענות ולהעלות לסטורי בשביל טראפיק נחמד! כל העם הזה זקוק לחיבוק ונחמה. כל העם הזה שבור ומדמם. נתנו לפוליטיקאים לשחק לנו בלב ובראש ואתה יודע מה? זה ממש עובד! כואב לי על מה שנהפכנו להיות!". זה מה שהיא כתבה לי.
ואני קראתי את ההודעות שלה, ולא הבנתי מה היא רוצה מהחיים שלי, לא הבנתי למה היא מתנפלת עליי ככה, לא הבנתי למה היא "נחנקה מהצביעות שלי"! הרי ממש לפני רגע העליתי פוסט, על הפיגוע הנוראי, לא שאני חייב לה משהו, ובכל זאת! היא כתבה שאני שותק, ואני דווקא לא שתקתי בכלל. אז כתבתי לה, אם היא ראתה את הפוסט שלי, והבחורה אמרה שלא, ואז התווכחה איתי קצת, ואז התנצלה, וגם כשהיא התנצלה, חשוב לי לציין, היא כתבה, "אוקיי אני מתנצלת", ומיד המשיכה להתווכח איתי, ולהאשים אותי שאני, כמו כל התקשורת, "מפמפם את ההפגנות", ומתעלם לגמרי מהטרור שמשתולל ברחובות. זהו, זה הסיפור.
עכשיו תראו, זה רק סיפור קטן, על כמה הודעות מעצבנות שקיבלתי מבחורה אחת שאני לא מכיר, ובכל זאת, אני חושב שאפשר ללמוד מהסיפור הזה כמה דברים. הרי הבחורה הזו תקפה אותי והתנפלה עליי, בלי לבדוק אם כתבתי משהו על הפיגוע הנוראי. אם היא הייתה בודקת, אני מניח שהיא הייתה "נרגעת", אם היא הייתה בודקת אני מניח שהיא לא הייתה כותבת שהיא נחנקת מהצביעות שלי. אבל גם אם היא לא הייתה בודקת! וגם אם לא הייתי כותב את הפוסט הזה על הפיגוע. עדיין, ההודעה הזו שלה, היא הודעה כל כך שלילית, כל כך רעילה, כל כך תוקפנית ואלימה. היא לא עושה שום דבר טוב בעולם. אם לא מתאים לה לעקוב אחריי, היא הייתה יכולה פשוט ללחוץ על כפתור, בלי לומר לי שהיא מאוכזבת ממני, ובלי לקרוא לי צבוע, ובלי לבאס לי את הנשמה.
הבחורה סיימה את דבריה במילים – "כואב לי על מה שהפכנו להיות!" בלי לשים לב שהיא זו שהופכת אותנו לכאלה. זה נכון ששנאת האחים שיש כאן, ושנאת החינם שיש כאן, מגיעות בימים האלה בעיקר מהפוליטיקאים ומאנשי התקשורת שמרעילים את השיח הציבורי. אבל מעבר לפוליטיקה ולתקשורת נמצאים אנחנו, כל מי שחי כאן על האדמה הזאת. האם אנחנו שומרים על עצמנו, על החברים שלנו, על העוקבים שלנו ברשתות החברתיות. האם אנחנו, בד' אמותינו, משתדלים להרבות שלום בעולם או שאנחנו כל היום מנסים ללכת מכות. וזאת הסיבה שהקדשתי את הטור הזה לאחריות, אתם מבינים. זה בסדר גמור להפגין, להביע דעות, אפילו להתווכח! אבל יש לנו אחריות, אחריות אישית! לשמור על שיח מכבד ואוהב. אני באמת מאמין שהתפקיד שלנו, האנשים הפשוטים, בעת הבוערת הזו, הוא לשמור את הזעם בבטן, ולהאיר פנים זה לזה, בפייסבוק, בטוויטר, בסעודות המשפחתיות וברחוב. הכי קל לצרוח על מי ששונה מאיתנו, ולומר לו כמה הוא טועה, הכי קל להתנפל על האנשים שעליהם אנחנו חולקים, ולהטיח בהם מילים קשות, זה הכי קל, זה מביא טראפיק, ולייקים, ותחושה חמימה כזאת של "אני צודק!", אבל בתקופה הזו, בימים הטרופים האלה, מוטב לנו לנהוג כבוד זה בזה. זאת דעתי.
