באופן סמלי, המחאה הגדולה של מתנגדי הרפורמה המשפטית התקיימה בכ"ב בשבט, יום גוש קטיף במערכת החינוך. אף שמדובר ביום שנקבע במסגרת חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, אפשר להעריך שהרוב המוחלט של המפגינים השבוע בירושלים כלל לא שמעו על היום הזה. במרכז קטיף דיווחו השבוע על כ־700 בתי ספר שהשתתפו ביום השידורים המיוחד שהופק לרגל יום גוש קטיף, ועל עוד כמה עשרות מוסדות שציינו את היום בדרך אחרת. עם זאת, הם מודים בצער שלתכנים הפדגוגיים שהם מפיקים אין ביקוש מצד בתי ספר חילוניים. בשנה שעברה הייתה התעניינות של שניים־שלושה בתי ספר ממלכתיים בלבד בתכנים, והשנה הגיעו רק תלמידי תיכון חילוני אחד למרכז קטיף בניצן, לרגל יום גוש קטיף.
אגב, יש גם צד שני למטבע. אני מעריך שאין הרבה מוסדות תיכוניים או מוסדות על־תיכוניים בחמ"ד שהזמינו אליהם מישהו ממתנגדי הרפורמה המשפטית כדי לשמוע את נימוקיו. אני מסופק עד כמה בקהילות דתיות או חרדיות יש עניין לקיים שיח פנים אל פנים עם אלה שיצאו השבוע מהבית להפגין נגד השינויים שמקדם שר המשפטים. אילו הדבר היה בידי הייתי מחייב את מערכת החינוך הממלכתית לקיים יום בנושא גוש קטיף, ואת מערכת החינוך הדתית לקיים יום בנושא הרפורמה המשפטית והפולמוס בעניינה.
בשבועות האחרונים רבים בימין ערכו השוואות בין המחאה הכתומה נגד תוכנית ההתנתקות ובין המחאה הנוכחית נגד הרפורמה המשפטית. הם הזכירו, ובצדק, שמנהיגי המאבק נגד העקירה לא איימו להפסיק לשרת במילואים או להוציא את ההשקעות הכלכליות שלהם מהארץ, וגם לא העזו לקרוא למאבק אלים או להסית לשפיכות דמים, כפי שעשו השבוע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וראש עיריית תל־אביב רון חולדאי.
מנהיגי המאבק נגד העקירה לא איימו להפסיק לשרת במילואים או להוציא השקעות מהארץ, ולא העזו לקרוא למאבק אלים או להסית לשפיכות דמים
ביום העקירה של הישוב נצרים, שהיה גם יום העקירה האחרון בגוש קטיף, התכנסו התושבים בבית הכנסת של היישוב. הרב ציון טוויל, רב היישוב, דיבר שם על דרכה הרוחנית של נצרים. "דרכה של נצרים היא לא לנתץ את האומה אלא לזקוף את קומתה", אמר. "אין לנו שום עניין להוכיח שאנחנו יותר חזקים מהאומה". לתפילתם האחרונה ביישוב הוסיפו התושבים גם מי שבירך לחיילי צה"ל ותפילה לשלום המדינה. הרוב המוחלט של תושבי גוש קטיף נעקרו מבתיהם בדרך שאפיינה את מאבקם לאורך כל הדרך. דרך נחושה של מסירות נפש ועמידה על עקרונות, ובאותה מידה גם אחריות ממלכתית לשלמותו של עם ישראל ולעתידה של מדינת ישראל.
בימין מזכירים בצדק שהמערכת המשפטית לא עמדה על זכויותיהם של הנאבקים נגד העקירה. היא לא מנעה מהמשטרה לחסום אוטובוסים של מפגינים בדרכם לעצרת בנתיבות, והיא אפשרה מעצר עד תום ההליכים של קטינות שכל פשען היה חסימת כביש למשך רבע שעה. הנשיא באותה תקופה לא יזם הצעות פשרה, לא קרא למשאל עם, ובנאום שנשא ערב ביצוע העקירה הסתפק בבקשת סליחה מתושבי גוש קטיף.
אין לנו ארץ אחרת
אבל אחרי ההתחשבנות הזאת, תומכי הרפורמה המשפטית, ואני בתוכם, צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים שיקרה עכשיו. האם אנחנו רוצים שממשלת נתניהו הנוכחית תהיה דורסנית כמו ממשלת שרון של 2005? האם אנחנו רוצים שהנשיא הרצוג לא ינסה להוביל מהלך של הידברות אלא יהיה אנמי כמו הנשיא קצב בקיץ תשס"ה? והשאלה העיקרית: האם אנחנו רוצים לחולל שינוי או לנקום? יש בממשלה הנוכחית אנשים שמדברים בשפה של נקמה. אחד מהם הוא שר התקשורת שלמה קרעי. קרעי, שכינה לאחרונה את מתנגדי הרפורמה המשפטית "ערב רב", היה הראשון שהגיב לנאום הנשיא הרצוג השבוע, ודחה את הצעת ההידברות שלו על הסף.
הטיעון של קרעי היה שבזמן הממשלה הקודמת, שאותה הוא מקפיד לכנות "ממשלת ההונאה", אף אחד לא הציע פשרה או קריאה להידברות, ולכן הממשלה הנוכחית צריכה לדחות את הצעת הנשיא שאותה הוא כינה צביעות, ו"להמשיך עם הרפורמות בכל הכוח". קרעי רוצה כנראה לאמץ כפשוטו את הפסוק שנקרא השבת בתורה: "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל". הוא ושאר דורשי הנקמה שוכחים שבמקרה של החברה הישראלית, גם העין השנייה היא שלנו. לא מדובר כאן בחמאס, חיזבאללה או איראן, אלא באזרחים ישראלים שבסך הכול משתייכים למחנה פוליטי אחר, ודורשים את טובת המדינה, רק באופן שונה.
הנקמה איננה משתלמת, אבל היא גם לא חכמה. אם הרפורמה המשפטית תיחקק בצורה חד־צדדית קיצונית, ללא שיתוף פעולה והידברות, קיים סיכוי סביר שהיא תבוטל מיד כשייכנס שר משפטים חדש למשרד, ממפלגת מרכז או שמאל. מה שעלה בגורלם של רפורמת הכשרות של כהנא, המס על החד־פעמי ועל השתייה הממותקת מיד עם עלייתה של הממשלה הנוכחית, יעלה בגורלה של רפורמה משפטית שתיעשה באופן מהיר ודורסני, זמן קצר לאחר השבעתה של הממשלה הבאה.
השבת לפני שמונה שנים הלך לעולמו הח"כ והעיתונאי אורי אורבך, איש אהוב שידע ליצור חיבורים בין מחנות גם בימים של קיטוב חברתי. הנה כמה משפטים רלוונטיים לימים אלו, מתוך מאמר שפרסם שנתיים וחצי לאחר עקירת גוש קטיף בתקופת ממשלת אולמרט. המאמר פנה לאלו בציבור הדתי־לאומי שאורבך הגדיר כ"נרגנים" בעקבות העקירה. כעת הוא רלוונטי בעיקר עבור מתנגדי הרפורמה, אבל גם לתומכיה.
"אנחנו נאבקים על דמותה של המדינה שלנו ושל הציונות הדתית שלנו, וממילא על מקומה של היהדות במדינת ישראל", כתב אורבך. "אנחנו ממש לא מאיימים שנעצור בכוח את הרוב המחליט בכנסת החלטות הכואבות לנו. עמונה האלימה לא הביאה יותר תוצאות מעצמונה המחבקת, ואין לנו מדינה ספייר כדי למרוד בה. רוב בני הציבור הדתי מוכנים להיות 'הילדים הטובים' של המדינה הזו, לא בגלל שהם פראיירים, אלא משום שהם יודעים שבלי הילדים הטובים האלה, מדינת ישראל פשוט לא תצליח לעמוד מול אויביה מבחוץ ומול מכרסמיה מבית. השקיעה בכעס ובזעפנות חמוצה תוביל את הציבור הדתי למחוזות שרוב אנשיו לא מעוניינים להיות בהם. אנחנו, דתיים וימניים, לא מוכנים להתנתק".
