השבוע התראיין אהרן ברק, מחולל "המהפכה החוקתית", ועורר מהומה זוטא כשאמר שאם יתברר לו שעם ישראל דוחה את משנתו ה"דמוקרטית", הוא יעדיף "להיקבר מה שיותר מוקדם". והנה אנו חשבנו שאיננו רוצים להידמות ל"פּוֹלַנְיָה".
על כל פנים, תוכן הדברים היה הרבה יותר מסקרן מהמלודרמה של גורו המהפכה. נסו לעקוב: "עם שלא רוצה חוקה, עם שלא רוצה זכויות, ישיג את מה שהוא רוצה. אם, חלילה וחס, העם שלנו יגיע למסקנה שהוא לא רוצה את הזכויות, דיקטטורה טובה לו, זה מה שהעם רוצה – תמיד יימצאו מספיק דיקטטורים שיהיו מוכנים לשרת את העם… אני מקווה שזה לא יקרה, שהעם יעמוד על הזכויות שלו ויתמוך בבית המשפט כדי שיוכל להגן על הזכויות שלו… אם אין רוח של חירות, אם אין שאיפה לזכויות, שום בית משפט לא יועיל".
הדברים מוקשים למי שלא מכיר את המשנה האידיוסינקרטית של ברק, שהונחלה לשלל מעריציו בשמאל. לכן כדאי לספק מקרא. אצל ברק זכויות, חירות ודמוקרטיה הן מילים כמעט נרדפות לעריצות בית המשפט. זכויות הן מה שבית המשפט מעניק לאזרחים, וחירות היא חירות הפרט, עוד מתנה נדיבה של בית המשפט. אצל ברק "זכויות" אינן זכויות פוליטיות, וחירות איננה חירות לאומית או ריבונות העם. במילים אחרות, "זכויות" ו"חירות" מנותקות אצלו כליל מאותה שיטת משטר המכונה מימי קדם "דמוקרטיה".
בבג"ץ אין גורם מרסן שיבהיר שמעל בית המשפט עומד הציבור, ושבחירתם בראש ממשלה לא עומדת לשיקול דעתם של קומץ שופטים
נהפוך הוא: אצל ברק "דמוקרטיה" היא משטר שבו העם מוותר על זכויותיו הלאומיות והאזרחים מוותרים על זכויותיהם הפוליטיות. לוואקום השלטוני הזה נכנס בית המשפט, שבו מיעוט זעיר של שופטים נוטל לעצמו סמכות ריבונית, ובתמורה מחזיר לנתינים "זכויות" אישיות ו"חירות" אישית – לפי סולם הערכים שהוא קובע. לעומת זאת "דיקטטורה" אצל ברק היא מה ששאר העולם קורא לו דמוקרטיה. כעת אפשר לחזור לציטוטים דלעיל, ולהבינם.
אמנם נכון, משחק ההפכים הזה טיפשי כמו שהוא נשמע – מה שלא מונע מהשמאל לאמץ אותו במסירות. ובכל זאת יש כאן נקודה מעניינת. במשך שנים הטיפו לנו ברק וחסידיו את הטענה הבאה, כפי שהיא מופיעה, למשל, בריאיון שלו לידיעות אחרונות לפני כשמונה שנים: "בגרמניה של תחילת שנות השלושים, בית המשפט העליון לא היה יכול לפסול חוקים. אני מאמין באמונה שלמה שאם היה אז לגרמניה בית משפט חזק וביקורת שיפוטית, אפשר היה למנוע את היטלר".
אכן, חסידי ברק האמינו בכל ליבם לטענה המופרכת הזו, שבית המשפט העליון הוא המבצר האחרון של הדמוקרטיה. אך הנה לפנינו משבר אמוני: ברק מודה שבית משפט לא יכול למנוע דיקטטורה. אגב, ברק, כדרכו, טועה ומטעה היסטורית: בוויימאר היה בית משפט חזק בעל סמכות לפסול חוקים. זה כמובן לא הועיל. צריך לומר ביושר: ברק מעולם לא בחל באי־דיוקים שכאלה; משנתו המשפטית הפרשנית היא פוסט־מודרנית, וכך גם תעמולתו הפוליטית.
לסיכום: שופטים לא עוצרים דיקטטורים, אבל הם כן יודעים להילחם על כוח שלטוני באופן לא דמוקרטי, ולהגדיר מחדש את הדמוקרטיה כך שהם מוצבים כמי שעומדים בראשה.
הנחת יסוד נוספת של ברק ותומכיו, שממנה הוא עדיין לא חזר, היא שזכויות אזרחיות קיימות בזכות בית המשפט. גם זו תעמולה מופרכת. את רוב הזכויות מקבלים האזרחים, בישראל ובעולם, לא מבתי משפט, אלא מהרשות המחוקקת. חירויותינו וזכויותינו האזרחיות הן בעיקר תוצאת פועלם של רצון הציבור ונבחריו, ורק באופן משני, כמעט אנקדוטלי, הן מגיעות ממערכת המשפט. מערכת זו היא הילד שרוכב על כתפי אביו וצועק "ראו כמה אני גבוה".
הדברים הללו אמורים להיות מובנים מאליהם לכל בר דעת. אבל כשרואים כמה אנשי שמאל נוהים אחרי אוסף הסתירות, עיוות המושגים והטענות הפסאודו־היסטוריות של ברק, מבינים מה משמעות אינדוקטרינציה פוליטית.
הבעיה היא שכשמתחילים נמוך כל כך בסולם הידע והיושרה, מאבדים במהרה אחיזה במציאות ובהיגיון. למשל, לאחרונה מזהירים אותנו שישראל תהפוך להיות הונגריה או פולין. אלא מה? במדדי חירויות הפרט פולין והונגריה מקבלות באופן קבוע ציונים טובים יותר מישראל (למשל, במדד קבוצת האקונומיסט ובמדד "פרידום האוס").
במילים אחרות, בפולין והונגריה, שהשמאל מציג כפסאודו־דמוקרטיות בלי מערכות משפט ותקשורת עצמאיות, נשמרות זכויות האזרח – שעליהן גאוותו של בית המשפט – טוב יותר מאשר בישראל. שמא המודל של בית משפט "נאור" וריבוני לא מוצלח כל כך, ומוטב להפקיד את זכויות הפרט דווקא בידי הפרלמנט והממשלה?
הגדיל לעשות לאחרונה משפטן נוסף, שהסביר בכינוס כלשהו בקניה עד כמה הדמוקרטיה שלנו מושחתת ופגומה ועד כמה הרפורמה המשפטית תפגע בה. אחרי ששב לישראל דיווח בהתרגשות כמה הקנייתים נרעשו. רק חבל שקניה כלל איננה דמוקרטיה לפי המדדים המקובלים, והיא משתרכת הרבה אחרי ישראל, פולין והונגריה. כאמור, כשנקודת המוצא היא בורות ותעמולה, שום דבר לא נראה אבסורדי.
כמו כדי להוכיח לציבור שיש סיבה לדאגה, הפעילו השבוע שני הצדדים נשק משלהם. ש"ס העלתה הצעת חוק שבה מוגדר מאסר ארוך ללבוש לא צנוע בכותל, והבהירה שאכן יש סיבה לחשוש לחירויות האזרח. מן הצד השני, בית המשפט קיבל לדיון עתירה שביקשה להדיח את נתניהו, והדגים שבית המשפט אכן מהווה סכנה לדמוקרטיה. למען הסדר הטוב: עצם הדיון הזה לא חוקי והוא בלתי אפשרי בדמוקרטיה מערבית כלשהי. בכל מדינה אחרת שופט שהיה דן בהדחת ראש ממשלה היה מודח מתפקידו, ובצדק.
שני הצדדים, אם כן, יצאו למפגן כוח. אלא מה? הדמוקרטיה הפרלמנטרית, בקואליציה שמורכבת כולה מימין מסורתי ודתי, דחתה מיד את הצעת ש"ס והשליכה אותה לפח, עוד לפני שבכלל נדונה. בבג"ץ, לעומת זאת, אין גורם מרסן שיבהיר שמעל בית המשפט עומד הציבור, ושבחירתם בראש ממשלה לא עומדת לשיקול דעתם של קומץ שופטים. בניגוד למלל התעמולה האינסופי, ברור אם כן היכן ישנם מנגנונים מרסנים ומאופקים, ומי שומר על זכויות הציבור טוב יותר: נציגיו, או אליטה משפטית לא נבחרת, מנותקת ושיכורת כוח.
