כל כך הרבה דברים קרו השבוע, וכל אחד מהם ראוי לטור. יש לי כל כך הרבה מה לומר על הפיגועים ועל משפחות הנרצחים הקדושים, ועל חגיגות חמש השנים לחוות יתדות, שהוקמה בליל הרצח של רזיאל והופכת בכל יום לפנינה אמיתית בלב השומרון, מלאה בחקלאות ובאנשים עם לב זהב.
אני מנסה להתמקד, למצוא את הנושא הנכון לכתוב עליו. אולי על הכשרת תשעת היישובים, משמעות הצעד המבורך הזה והקריאה לצעדים נוספים ומהירים למען ההתיישבות. אולי על תחושת ערעור הביטחון האישי והכללי, ושאיש לא חש יציבות בנושאים הקשורים לאויבינו, לא בדרכים, לא בדרום הארץ ולא בבתי הכנסת.
כל כך הרבה סוגיות על הפרק וכולן ראויות, אבל כמו ילד קטן שצורח באמצע הבית ולא נותן לאף אחד לדבר על שום דבר אחר – אני מרגישה שיש רק נושא אחד. אם לא אכתוב עליו זה יהיה מנותק מצידי ולא מחובר לרעש הבלתי נסבל שמסתובב ברחובות בשבועות האחרונים.
לפני שאגע בלב העניין, חשוב לי לציין שכאן בחוות־גלעד ובכלל בשומרון, עניין הרפורמה המשפטית אינו מורגש כמעט.
אין שילוט בכבישים, אין מחאות שמתארגנות, אין אפילו שיח על זה (ספציפית בחוות־גלעד, מצאתי את עצמי השבוע יותר מפעם אחת מסבירה לחברה מיהו בכלל שר המשפטים הנוכחי).
באחד מימי הקיץ הגעתי לבית הקפה עם סרט כתום. לאחר מספר שעות בעלת המקום ניגשה אליי בהיסוס ואמרה שלקוח ביקש שאסיר את הסרט כי הוא אינו מעוניין להרגיש בהפגנה
אפשר להתבונן על זה מהצד ולחשוב שמדובר בחבורת מנותקים שעסוקים רק בעצמם. אפשר לבחור לראות בתושבי השומרון חממה שענייני הארץ לא נוגעים לה. אבל יחד עם חוסר ההתעניינות ברפורמה או בנעשה בערי ישראל בימים האחרונים, נושאי הביטחון, הפיגועים, המשילות ושאר הנקודות הבוערות בהחלט קיימים בשיח. יש גם התעניינות רבה בשלום הפצועים ותפילות לרפואתם. כלומר, מנותקים הם לא. או לפחות לא עד הסוף.
הניתוק מהרפורמה מזכיר לי בכאב גדול את התחושה הקשה שהרגשתי לפני 17 שנה, בהיותי מלצרית בבית קפה בכפר־סבא בימים הבוערים של הניסיון למחות בכל דרך ולבטל את גזרת העקירה.
הייתי מגיעה לבית הקפה בשעת בוקר מוקדמת, טרוטת עיניים אחרי ערב של הפגנות, מבצעי פנים אל פנים ושיחות אל תוך הלילה על הנושא הבוער. אבל בקפה לא היה שמץ מזה. איש לא דיבר על הגירוש הצפוי מגוש קטיף, לטוב או לרע.
זכור לי יום אחד שבו הגעתי לעבודה כשעל ראשי סרט כתום. לאחר כמה שעות בעלת המקום ניגשה אליי במתיקות ובהיסוס ואמרה שאחד הלקוחות ביקש שאסיר את הסרט כי הוא אינו מעוניין לראות או להרגיש בתוך הפגנה. היא כמובן הייתה מעט חסרת אונים, אני כמובן סירבתי להוריד, והוא כמובן, המשיך בשתיית הקפה שלו. אבל מדבריו אפשר היה להבין בבירור: יש רק מגזר אחד שהאירוע הזה נוגע לו. לכל השאר זה עובר מעל הראש, ואם אפשר תעשו את הבלגן יותר בשקט וקצת יותר רחוק.
בעד הרפורמה
גם אחרי הגירוש, כשהמגורשים – חלקם המומים וחיוורים – שהו במתחמים ארעיים, מי שהיו שם כדי לנסות לסייע, לשמח ולראות את כאבם היו מי שנאבקו לצידם, מאותו המגזר בדיוק.
והשאר? עדיין שתו אספרסו בבית הקפה.
אחרי 17 שנה לא שכך הכאב על העלבון הזה. על תחושת האטימות ועל חוסר ההבנה עד כמה המשבר הכואב הזה היה ועודנו עמוק, עודנו משפיע על מהלך חייו של חלק נכבד מהעם. תחושה שהפכה לפצע גדול ולא מטופל, שרק חיכה להיפתח שוב.
17 שנה חלפו, והנה אנחנו בעיצומו של מאבק אחר, מכיוון אחר של המפה, מאבק שמאות אלפי אנשים חיים יום־יום והשאר מתעלמים לחלוטין.
לא אשקר. מהמעט שהצלחתי להפנים בענייני הרפורמה, אני בעיקר בעדה. אני סומכת על מוביליה ומניחה שהשמים לא ייפלו אחריה. באמצעותה, ידי הממשלה שבחרתי יהיו פחות קשורות מאחורי הגב.
ויחד עם זאת אני חושבת שאל לנו לעשות את הטעות של מי שתמכו בגזרת הגירוש. אל לנו לזלזל באלפי המפגינים הממלאים את הרחובות בשבועות האחרונים, אל לנו לבטל את כאבם ולבוז למחאתם.
אפשר בהחלט להבין את הכאב הזה וראוי ורצוי לתת לו תוקף גם בחיינו. איננו יכולים להרשות לעצמנו להניח חומה בצורה עשויה עמדות, דעות ושאר עניינים מסמאי עיניים שיסתירו לנו את עובדת היותנו כאן יחד.
אנחנו לא יכולים להתעלם מכך שסוגיית הרפורמה, בין שתעבור ובין שלא, תסתיים בסופו של דבר, ועלינו לעשות הכול כדי לוודא שמה שיישאר אחריה יהיה מספיק מכבד ומספיק מקבל כדי שנוכל להתקיים בצוותא. אין שום משמעות לרפורמה כזו או אחרת אם חצי מהעם פגוע וכעוס בסיומה, ורק מחפש את ההזדמנות הקרובה להנחית מכת מחץ על החצי השני.
אין משמעות לחוק או ממשלה אם בסיום הרפורמה לא נוכל לחיות זה לצד זה.
המחאה הזו, רועשת ככל שתהיה, איננה מנוכרת לי. היא שלי לא פחות משל מי שיוצאים לרחובות בכאבם. עלינו מוטל לוודא שגם אנחנו נדע להפיק ממנה את הלקחים הנכונים ולהביא לפתרון בקרע הזה, לפני שימיט עלינו אסון. בידינו הדבר, וכדאי להתחיל עכשיו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
