בכירי משרד המשפטים לא ישכחו את היום הזה. המשנה ליועמ"ש דינה זילבר ארגנה כנס פנימי לפרקליטים תחת הכותרת 'דמות המשפטן הציבורי'. היא ביקשה לערוך דיבייט בין שני יריבים. מצד אחד מיכאל ספרד, ומהצד השני… הייתם מצפים לנציג מארגוני הימין העוסקים בתחום המשפטי? אז זהו, שלא. המקבילה מבחינת זילבר למיכאל ספרד הוא עוזר השרה שקד, גיל ברינגר (לשעבר כתב מוסף 'צדק' של 'מקור ראשון'), מה שכבר מלמד על האופן שבו היא תופסת את נבחרי הציבור.
לברינגר אין רקע באמנויות לחימה, אבל את העיקרון הבסיסי של השוטוקאן הוא מבין היטב. להפוך את הכוח שמפעיל היריב לבומרנג קטלני שחוזר אליו. כל מה שהוא עשה היה לצטט את דינה זילבר עצמה ואת שותפתה הרעיונית אסנת מנדל, שכיהנה כראש מחלקת הבג"צים במשך שנים רבות, ולשקף את תפיסת העולם שהן קידמו ומקדמות. אני חייב להודות שגם אני, שהייתי בטוח ששמעתי כבר הכול בתחום הזה, יצאתי שמוט לסת מהציטוטים שנחשפו. להלן כמה דוגמאות.
"אנחנו משרתי הציבור ולא קונסיליירים של השלטון", התבטאה זילבר. "אנו מחויבים לשליחות ציבורית ועשייה מתוך תפיסת נאמנות של הציבור, ולא שיקוף אינטרס נקודתי גרידא של שר או מנכ"ל". קונסיליירי, אגב, הוא יועץ משפטי של ארגון פשע. שימו לב מהן שתי האפשרויות שמציבה זילבר עבור היועץ המשפטי: או שאתה מייצג אינטרס נקודתי של שר או מנכ"ל, ואז אתה מתפקד כיועמ"ש של ארגון פשע, או שאתה משרת את 'הציבור'. אלה שתי האופציות. כל מה שקשור לקידום מדיניות, בכלל לא קיים כאן. זילבר שוכחת ש'הציבור' הזה הלך לקלפי ובחר את הממשלה שלו, והממשלה הזו רוצה לקדם את המדיניות שהבטיחה ושלמענה נבחרה, ולשם כך היא זקוקה ליועצים משפטיים. אבל אם המשפטן חושב שנבחרי הציבור הם ארגון פשע, למה שירצה לקום בבוקר לעבודה כדי לשרת אותם?
עד כמה המשפטן הציבורי נלחם בבתי המשפט כדי לקדם את עמדת המדינה? זילבר מספרת, ציטט ברינגר, ש"כשפרקליט צעיר היה חוזר למחלקה ומספר 'ניצחתי במשפט', היו מתקנים אותו. מה פתאום ניצחת? אנחנו לא נמצאים פה כדי לנצח. תגיד שהעתירה (נגד המדינה; י"י) נדחתה". האמירה הזו מבוססת על האתוס של השופט המנוח מישאל חשין, שהסביר מה אמור הפרקליט לחשוב: "בתחילה כשהפסדתי תיק הרגשתי רע מאוד. אך אמרתי לעצמי, כפרקליט של המדינה אני לוחם עבור הצדק ולכן אני תמיד זוכה. אין תיק שאני מפסיד בו. אם ייצגתי את המדינה וזכיתי אז ברור שזכיתי, ואם הפסדתי והצד השני ניצח, מאחר שאני בעד הצדק אז שוב זכיתי". זוהי גישת 'מה שיוצא אני מרוצה'. מהו המרכיב הקטן שחסר פה? כמובן הלקוח, כלומר הממשלה. לפרקליט יש הזדהות מוחלטת עם פסק הדין, והוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שהלקוח שלו איננו מהות עמומה או מופשטת, אלא שר קונקרטי שיושב בלשכה ויש לו מדיניות לקדם.
הציטוט השלישי הוא מתוך מאמר של אסנת מנדל, שנסקר פה בעבר: "הייתה תקופה שהפרקליט היה צריך לטפל בחקיקה, פסיקה ותקדימים. מה שפעם היינו מכנים 'משפט'. אולם זה היה בעידן שלפני המהפכה החוקתית ועליית הערכים. היום חייבים לדבר על דברים אחרים. לאתר את האינטרס הציבורי".
ובכן, מה בלימודי המשפטים מכשיר את אנשי הפרקליטות 'לאתר את האינטרס הציבורי'? מה בדיוק הם יודעים שנבחרי הציבור לא יודעים? כאשר אנחנו מטילים על הפרקליט לעשות את זה, הסביר ברינגר, אנחנו מאפשרים לו לדלג מעל נבחרי הציבור. לפרקליט אין באמת כלים להכריע מהו 'האינטרס הציבורי', שהרי הוא לא מכבד את הבחירות שבהן הציבור מביע את דעתו, ולכן בפועל הוא מדלג על הציבור ומכתיב עבורו מה שלדעתו טוב לו. התוצאה היא שעבור מחלקת הבג"צים ניצחון בעתירות הפך למילה גסה. בחלק גדול מהעתירות המחלקה משכנעת את השרים לוותר ולהסתדר עם העותרים, כי אין לה שום עניין לנצח. לא הציבור יקבע באמצעות נבחריו מה הוא רוצה, אלא הפרקליט והשופט.
והנה עוד ציטוט של זילבר: "כשהיועצים המשפטיים לממשלה לדורותיהם שידרו מחויבות לאתוס המסורתי והיו מוכנים להתעמת עם המערכת הפוליטית, היווה הדבר אקט חינוכי אולטימטיבי להנחלת האתוס עד לרמת הפרקליט הבודד. הלה יודע שיקבל גיבוי גם כשיבקש להיאבק". זה לא שדינה זילבר לא מוכנה להיאבק. היא בהחלט נכונה לקרב, אבל מול הלקוח שלה – הממשלה. מולה היא מוכנה להילחם ולנצח.
שיח סגור
מושגי המפתח של המהפכה השיפוטית הם 'סבירות' ו'מידתיות'. בהקשר הזה, הנה ציטוט נוסף של מנדל: "יש פער מובנה בין הפרשנות המשפטית למונחים כמו סבירות, מידתיות ורציונליות, ובין הפרשנות למונחים אלה בדיסציפלינות לא מקצועיות. בעל הסמכות, הבטוח בכל ליבו שהוא פועל בסבירות ומידתיות, עשוי לשנות את עמדתו לאחר שייחשף לפרשנותם של מונחים אלו בהקשרם המשפטי. השיג והשיח תחת הפריזמה המשפטית עשויים לשכנע את בעל הסמכות כי הסביר והמידתי בעיניו אינם דווקא כאלה". הבנתם נכון, ליועמ"ש יש תפקיד חינוכי: להסיר את הלוט מעל פני נבחר הציבור, לגלות לו את האור ולהסביר לו שהחלטה שבעיניו היא סבירה ומידתית יכולה להיות פסולה לפי הערכים האמיתיים.
אבל שיא השיאים הם דבריה של דינה זילבר בספרה 'בירוקרטיה כפוליטיקה': "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי". זה כבר לגמרי מטורף, זילבר מצהירה שפניה למהפכה.
הנה עוד: "המומחים (המשפטנים בשירות הציבורי; י.י) מהווים קהילה סגורה, בעלת שפה מקצועית המוכרת רק לבעלי המקצוע. כמו בוגרים של כת סודית, שההשתייכות לשורותיה כרוכה במסלול של הכשרה קפדנית. מסלול זה כולל הכשרה ספציפית, עמידה במבחנים מסוימים עם אינדוקטרינציה שוטפת בלתי מודעת, בדרך אל ההכרה המיוחלת להיחשב כמומחה. עיצוב המומחים בהתאם לאתגר הרצוי נעשה באופנים מסוימים, הכוללים עיצוב שפה מיוחדת ורכישת קודים המובנים רק לחברי הקבוצה, ולפעמים גם אופנים של דיבור ולבוש.
"התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום בו שולטת שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו. השיח השורר בו הוא שיח פנימי של מומחיות. מונחים כמו סבירות ומידתיות הם חלק משיח פנימי של גילדה מקצועית. לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו. באופן הזה מתאפשר המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות. קבוצות אינטרס אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות".
זהו, זילבר מבטאת את עצמה כל־כך טוב, שאין צורך בפאנץ'. איך אמרה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בהקשר אחר: "מי שמצביע משפיע? זו אשליה. המצב כבר לא כך".
