המתח בין השר לביטחון לאומי בן גביר לבין מפכ"ל המשטרה שבתאי אינו חדש. הוא צץ ועלה עוד לפני שבן גביר דמיין את עצמו במשרד לביטחון הלאומי בתור הבוס של מפכ"ל המשטרה. אבל ללא ספק הוא החמיר מאז שהחזון הפך למציאות והגיע לשיא חדש בשבוע האחרון על רקע הנטייה של בן גביר להמשיך במבצע המשטרתי במזרח ירושלים ומנגד המגמה של המפכ"ל לסיים את העניין ולהקל על אוכלוסיית השכונות הערביות במזרח העיר.
המתח הזה, שקדם לו העימות על מאפייני הפגנות המחאה נגד הרפורמה המשפטית והמחלוקת סביב הריסת מבנה רב קומות שנבנה במזרח ירושלים ללא חוק מפורש שוב דרך זווית המבט הצרה הנוגעת לשאלת הסמכויות בין השר לדרג המקצועי. זו כמובן פרשנות לגיטימית וראויה לליבון. אבל היא כמובן אינה מספרת את הסיפור כולו. המחלוקת בין הרמה הממונה לבין דרג הפיקוד המשטרתי היא לא רק מחלוקת הנוגעת להגדרות יבשות של סמכות. היא בראש ובראשונה מחלוקת על תפיסת עולם ועל פרדיגמה אסטרטגית שלמה שצצה ובוקעת דרך עניינים מקומיים לכאורה הנוגעים, כמו במקרה הזה, לפעילות המשטרה במזרח העיר בעקבות רצף פיגועי הטרור של השבועות האחרונים.
בהקשר הזה מייצגים בן גביר והמפכ"ל שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין. המפכ"ל מייצג תפיסת עולם החותרת באופן בסיסי לשקט ביטחוני. למעשה, זו גישה שאינה אופיינית רק למשטרה אלא גם לצה"ל ואפילו לשב"כ בנושאים המוגדרים כלאומניים ובכלל (אפילו בסוגיה האיראנית). למעשה, זה לא רק קו חשיבה היסטורי שמכוון את הדרגים המבצעיים בישראל, שבניגוד לרושם אינם ממהרים להשתמש בכוח שהם אוחזים בו, אלא הוא אפיין בעשור האחרון את גישת הדרג המדיני פוליטי בישראל.
מה שהנחה את הדרג הזה היה ניסיון למתן את עוצמת הקונפליקטים לסוגיהם כדי לאפשר שגשוג כלכלי ולהקנות לחברה הישראלית את היכולת למצות את תרבות השפע הצרכנית. במסגרת קו חשיבה זה, מיעטה ישראל להסתבך בהרפתקאות מכל סוג שהן, לא בחזית מול איראן ולא בחזית הפנים החל מהפלסטינים בואכה הערבים הישראלים, המזרח ירושלמים והבדואים בנגב .הדוגמה הבולטת למיקרוקוסמוס של הגישה הזו מתמצה בשתי מילים: חאן אל־אחמר. למעשה ישראל קנתה במידה רבה שקט, שיש שיאמרו כי הוא מדומה, גם דרך גישה פרגמטית ורכה וגם באמצעים כלכליים. בעבור כך השיגה לא מעט הישגים בתחום האסטרטגי.
בהיבט זה נוצרה סימביוזה בין האסטרטגיה של הדרג המדיני לבין מאפייני הפעולה של הדרגים המבצעיים, והדבר נכון גם בנוגע למשטרת ישראל בפעילותה במזרח ירושלים, במגזר הערבי ובמוקדי האנרכיה בנגב. הסימביוזה הזו נסדקת כעת כיוון שבן גביר מחזיק בתפיסת עולם שונה בתכלית מזו שהנחתה את ישראל במשך עשור ומחצה. דווקא על רקע ערעור של מצב השקט היחסי בשנה וחצי האחרונות, הגיע השר לביטחון לאומי עם גישה הופכית הרואה לנכון לחדד גבולות במקום לטשטש אותם. זו תפיסה החותרת לעימות ולהתמודדות חזיתית עם התופעות כדי לייצר ריסון, תחת התפיסה הרואה לנכון לרקוד איתן טנגו באופן מורכב.
ניתן להתרשם כי בן גביר מודע לכך שאצבע שטובלים אותה בכוס מים צפויה להירטב. כלומר עלול להיות אפקט מסלים בשטח לצעדים תקיפים של המשטרה, אך הרושם הוא שהשר אינו נרתע מכך. אולי משום שלשיטתו עימות והסלמה הם אמצעים להגדרה מחדש של גבולות וליצירת מציאות שונה מזו הקיימת, ואולי משום שזו גם הבטחתו העיקרית לבוחר וקשה לממש אותה ללא עשייה בולטת בפרמטרים שונים מאלה המקובלים.
בכל מקרה, המפגש בין שתי תפיסות העולם המכילה והלעומתית, מתכנס למועד הקרוב של חודש הרמדאן. מבחינתו של שבתאי, כמצדד באסכולת ההכלה יש למתן את הגזרה הירושלמית לקראת החג המוסלמי שלמשטרה אין זיכרון טוב ממנו. אבל מבחינת בן גביר אין משמעות לסמיכות הזמנים הזו, בהינתן העובדה שלטעמו נדרש להגדיר מחדש את הכללים ולא להסתפק באסטרטגיה של השנים האחרונות. זה מקור המתח בין שני האישים והוא גדול ממידות הרכיב הפרסונלי. למעשה מתח זה מתקיים לא רק בין חלק מהדרג המדיני לבין חלקים מהדרגים המקצועיים, אלא גם מתח בתוך הממשלה עצמה. נתניהו שותף במידה רבה למחזיקי אסטרטגיית ההכלה וניסה לפי פרסומים שונים לרסן מהלכים של השר לביטחון לאומי.
מכל מקום, הרושם הוא כי אסטרטגיית ההכלה של השנים האחרונות אינה נטולת פגמים. במידה רבה יש בה שחיקה מסוימת שבאה לידי ביטוי בטרור ובאלימות של השנה האחרונה. לצד זאת, אסטרטגיה לעומתית חסרת הבחנה היא עמוסת סיכונים לא מבוטלים עבור ישראל, בייחוד במציאות שבה האתגר המשמעותי היא איראן, וכלל לא בטוח שהחברה הישראלית בשלה להתמודד עם תוצאות של החרפה נוספת במצב הביטחון האישי.
מכאן שנדרש שילוב זהיר בין שתי הגישות. מוצדק לתבוע מהמשטרה ומשאר כוחות הביטחון יותר אקטיביות ויצירתיות באופן ההתמודדות שלהם עם תופעות הפשיעה והטרור. אבל לצד זאת ישראל צריכה להחליט לא רק על העיתוי הנכון, אלא גם על סדר העדיפויות הלאומי שלה לטיפול באותם מוקדים. ולשם כך עליה לשאול את עצמה על מה לשים את הדגש ומהן הדרכים האופטימליות כדי לייצר את האפקט הראוי והנכון בשטח. בהקשר הזה דומה כי הממשלה עדיין רחוקה מסוג כזה של סנכרון פנימי וגיבוש אסטרטגיה כוללת שעשויה גם לפתור את המתחים בין הרמה הממונה ובין הרמה המבצעת.
