בתקופה האחרונה החלה ישראל להתמודד שוב עם תופעת פיגועי ה"הקרבה" מצד פלסטינים בעיקר תושבי מזרח ירושלים, חלקם נערים בגיל ההתבגרות, אשר יוצאים למסעות רצח של אזרחים חפים מפשע ללא הבחנה.לאור זאת רבים תוהים מה ניתן לעשות שטרם נעשה? התשובה לדעתי בנלווה ליתר הפעולות השגרתיות: בליץ תקשורתי על הנוער הפלסטיני, בכל הרשתות החברתיות בערבית.
בחברה הישראלית מקובל לדעתי בטעות לסווג כל טרור פלסטיני שהוא, בין אם כוון נגד חיילים חמושים ובין אם כוון כלפי אזרחים חפים מפשע באותה הקטגוריה. להערכתי סיווג מוטעה זה יוצר עוד לגיטימציה לפיגועי "הקרבה" (אסתשהאד) כלפי אזרחים ללא כל הבחנה בין השניים.
חיים אדם הם קדושים והכאב הגדול הכרוך באובדן ילד תמים, אישה או נערה, חיילת או שוטר מאומנים אינם ניתנים לשיעור.
עם זאת, למרות רגישות הנושא חובה לומר: בישראל מזה שנים חל בלבול יוצרות מסוים שבו החיילים שייעודם לחימה באויב הפכו ל"ילדים", והילדים של האויב הם לעיתים החיילים. כי אנו מצויים במאבק לאומי מתמשך, שבו חיילי הצד השני הם לעיתים נערים ונערות בני עשרה. במאבק זה ישנה אי־סימטריה מובנית בין הצדדים הישראלי והפלסטיני, בכל פרמטר שהוא, מכך נגזרים כללי התנהגות שונים בשני הצדדים, ומובן לכל כידוע כי מה שנתפס בצד הישראלי כטרור וכרצח נתעב, זוכה בצד הפלסטיני לאהדה חוצת גבולות גם אם מדובר במעשי רצח מזוויעים .
אשר על כן, יש למתוח קו ברור בין הלגיטימיות, עד כמה שקשה להשתמש במונח זה בהקשר של טרור מול חיילים ושוטרים, לבין פגיעה לא מובחנת באזרחים לא מעורבים .
הציבוריות הישראלית לרוב אינה מודעת מספיק לרבדים השונים של החברה הפלסטינית ונוטה לראות בכל חלקיה מקשה רעיונית אחת, חברה של אנשים צמאי דם, המחבבים כולם כאחד רצח של חפים מפשע.
על קצה המזלג, ארגון החמאס היה זה שהחל בביצוע פעולות התאבדות כבר ב-1993, בתקופת המו"מ על הסכמי אוסלו ולאחר מכן במסגרת האינתיפאדה השנייה, פיגועים שהפכו להיות חסרי הבחנה באכזריותם
בכל פרק הזמן הזה התנהל ויכוח הלכתי נרחב בתוככי עולם ההלכה האסלאמי אם פעולות ההקרבה נחשבות "אסתשהאד", כלומר מסירת הנפש הנחשבת כפסגת הג'יהאד, או כ"אִנתִחאר" הנחשבת התאבדות, אירוע מגונה ואסור על פי האסלאם. ויכוח רעיוני זה היה הבסיס לפרסומם של ספרים מאמרים ופסקי הלכה לא מעטים.
ב־1999 פרסם המופתי של סעודיה דאז את חוות דעתו בעניין ושלל לחלוטין את פיגועי ההתאבדות כ"אסתשהאד", לעומתו נכחה פסיקתו של השייח' יוסף אל־קארדאווי, שקבע כי פעולות ההקרבה הן המעלה הראשונה במצוות הג'יהאד (בערבית "פַרְדְ עַיְן", היינו "חובה אישית"), בין הקטבים הייתה פסיקתו של "שייח' אל־אזהר" המצרי ד"ר מוחמד סייד טאנטאווי, שקבע כי הפעולות הללו תיחשבנה "אסתשהאד" כל עוד הן אינן מכוונות כלפי נשים וילדים.
למרבה הצער הגישה השלטת היום היא גישתו של השייח' אל־קארדאווי כמו גם פסיקותיהם של מנהיגיה הרוחניים של תנועת הג'יהאד האסלאמי, שהפכה את התופעה לפסגת השאיפות במאבק הלאומי־דתי בישראל.
בימים אלו כאמור רבים תוהים עוד מה אפשר לעשות, כיוון שטרם הומצא הכלי הטכנולוגי שיסייע בפיענוח כוונות של מפגע בודד, ללא עבר פלילי או לאומני שמחליט לבצע "אסתשהאד" בבוקרו של יום וללא כל יידוע מראש.
כעת השטח מופקר מבחינת הסברה ישראלית לטובת דרשני המסגדים, ספרי הלימוד ומעל כולם – הרשתות החברתיות והפרסומים המשלהבים את המפגעים הפוטנציאליים לצאת ולבצע פיגועי הקרבה. במצב עניינים זה, ישראל חייבת לנקוט צד פרו־אקטיבי ולהיכנס בעוצמה לעניין זה. דומה כי אין תפקיד חשוב מזה למשרד ההסברה שזה עתה הוקם.
לצד ביצוע פעילות מבצעית ומודיעינית נרחבת, יש לפתוח בקמפיין הסברה נרחב, הן בתוך הרחוב הערבי־ישראלי הקשור קשר הדוק לערביי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, והן במזרח ירושלים עצמה עם המסר הפשוט: גברים אמיתיים לא רוצחים נשים וילדים.
בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים אין צורך להפוך לדרשן מסגדים כדי להפיץ מסרים. ישראל חייבת להשתלט דיגיטלית על הרשתות החברתיות עם המסר הפשוט והקליט הזה, בשיח, בשיר ובסרטונים, כדי לעורר שיח והטלת ספק בקרב אותם מפגעים פוטנציאליים לאמור: לגיטימי מבחינתכם לנהל מלחמה מול האויב לשיטתכם, אך מלחמה מנהלים מול חיילים ושוטרים ולא מול אזרחים חפים מפשע, זה לא אסלאמי, זה לא גברי, וזה "פַרד עַין" המוטל על כל אחד ואחת מכם.
