ליוזמי הרפורמה המשפטית ותומכיה יש טענה אחת חזקה: איפה הייתם עד עכשיו, הם אומרים בצדק למתנגדים. אנשי הימין, בתמיכת כמה אישים בכירים מעולם המשפט עצמו, טוענים זה כמה עשורים נגד האקטיביזם השיפוטי; נגד פגיעתה של מערכת המשפט באישים שיצאו נגדה ובמתנגדי תוכנית ההתנתקות; נגד מאמצי הפרקליטות להפוך את עצמה לחסינת ביקורת, ונגד שתלטנותם המוגזמת של היועצים המשפטיים. המערכת המשפטית נפנפה את הטענות האלה כנפנף זבוב טורדני. איש לא התחיל אפילו קצה של פעולה לתיקון העוולות. רק עכשיו, כשהתסכול המתמשך התפוצץ בדמות רפורמה קיצונית, נזכרו כל המתנגדים לומר: כן, ברור שצריך לתקן, אבל למה להרוס?
ייאמר מיד: הטענה הנגדית העכשווית מוצדקת. קיומה של מערכת משפט חזקה הוא אינטרס לאומי מרכזי, ולכן ברור שגם הטענות המוצדקות נגדה אינן צריכות לגרום לסוג של נקמה הרסנית, שתפגע בסופו של דבר בכולנו. מנגד, אי אפשר לא לחשוב שאילו היו אנשי המערכת מתחשבים בטענות נגדם מוקדם יותר, ויוצרים ביוזמתם כמה תיקונים הכרחיים, אולי לא היינו מצויים כעת בעימות דרמטי כל כך. סביר גם להניח שפשרה כלשהי שתגיע בסוף תהיה מרחיקת לכת מבחינת מערכת המשפט, יותר מהוויתורים שהיו יכולים לספק את מבקריה אילו נעשו ביוזמתה.
כדאי להתבונן לעומק בדפוס הזה, כי הוא רלוונטי לעוד כמה סוגיות מרכזיות בהוויה הישראלית. גם הפוליטיקה החרדית איננה סופרת את מבקריה. כבר שנים הם מצביעים על העוול המתמשך בגישה החרדית, הדואגת להשאיר את הגברים שלה הרחק מן הנטל בשתי זירות מרכזיות: הצבא ושוק העבודה. היציאה לשוק העבודה מתפתחת בהדרגה כבר לא מעט שנים. אבל ההתנגדות העיקשת ללימודי ליבה תגרום לא רק לכך שהגברים החרדים עצמם יישארו עניים, אלא שהכלכלה הישראלית כולה תסבול אנושות מאוכלוסייה הולכת וגדלה שלא תתרום לכלכלה את מה שהיא מסוגלת לתרום, ומנגד תתבע עוד ועוד תקציבי רווחה. גם זה מצב שלא יכול להימשך לאורך זמן, וגם הוא עלול להתפוצץ ביום בהיר אחד, כשייכפו על החברה החרדית ויתורים קשים ומהירים בהרבה מאלו שהייתה נדרשת להם אילו עשתה זאת מרצונה.
הדפוס המסוכן מגיע לשיאו בסוגיית השליטה ביהודה ושומרון. זה 56 שנים ישראל שולטת על מיליוני פלסטינים בלי להעניק להם זכויות אזרח. התוצאה היא ריבוי אינסופי של מעשי טרור, ואלו בתורם רק מעצימים את הדיכוי הישראלי כלפי הפלסטינים, בנימוקים ביטחוניים שלעיתים קרובות הם מוצדקים נקודתית. המצב הזה מעצים גם את הביקורת הבינלאומית כלפי ישראל, שאף היא הולכת וגוברת במשך השנים, בעוד היהודים בישראל מקצינים דווקא ימינה, באופן שהולך ומתנכר לתביעה העולמית.
זהו תהליך מתמשך שלא יוכל להחזיק מעמד לנצח. התסכול הפלסטיני כבר התפרץ נגדנו כמה פעמים כואבות. מתישהו עלול גם התסכול הבינלאומי להתפרץ, ולכפות עלינו ויתורים גדולים בהרבה מאלו שיכולנו לוותר ביוזמתנו, מתוך עוצמה. הנה דוגמה לתרחיש ריאלי למדי: בשלב מסוים תגיע הקהילה הבינלאומית למסקנה שתרחיש שתי המדינות ירד סופית, ותתבע מישראל לצרף למדיניות הסיפוח דה־פקטו שהיא נוקטת גם מתן אזרחות לתושבים הפלסטינים. במקרה כזה סביר מאוד שהחברה הישראלית, שרובה חושש בצדק מאזרוח כל הפלסטינים שבין הים לירדן, תפתח בריצת אמוק דווקא למימוש תרחיש שתי המדינות המושמץ והשנוא. בריצת אמוק כזו עלולים להיזנח הן זכויות האדם של המתיישבים והן צורכי הביטחון, שני יסודות שאכן ראוי לעמוד עליהם בהסדר יזום.
כן, יאמרו המבקרים, כבר 56 שנים מפחידים אותנו בתסריטי אימה כאלה, ושום דבר לא קרה. זה נכון, אבל גם מערכת המשפט זלזלה שנים רבות בעמדות מבקריה, עד שברגע אחד הפיצוץ בכל זאת קרה. כדאי ללמוד מן הסיפור הזה לקח עקרוני: תסכול מתמשך עתיד להתפרץ, אם לא מחר אז מחרתיים. ממילא תמיד כדאי להקדים תרופה למכה ולנסות לרפא, ולכל הפחות לצמצם את התסכול באופן יזום, הרבה לפני שהוא מתפרץ באמת.
