המלחמה באוקראינה, שפרצה בבוקר ה-24 בפברואר 2022, הייתה לאירוע מכונן אשר שינה את פניה של רוסיה ובמידה רבה של העולם כולו. ערב המלחמה הצהיר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בעל פה וגם בכתב, כי מדינתו נתונה תחת איום קיומי מצד ברית נאט"ו; ולאחר שנה של לחימה, כעת הוא טוען כי הרוסים הצליחו להסירו לצד הכרעה צבאית בכ־18% משטחה של אוקראינה ולצד מיצובה של רוסיה כמעצמת־על שיש להביא אותה בחשבון בתהליך קבלת החלטות. אולם "הניצחון" של פוטין מכיל בתוכו גם מורכבויות חדשות. המורכבות של הסיטואציה נובעת מאופיין של השגיאות שנעשו על ידי הקרמלין.
השגיאה הראשונה של פוטין היא הערכה לא נכונה של הנחישות של המערב לעמוד לצידה של אוקראינה. פוטין קיווה שאירופה, התלויה בגז הרוסי, תרחיק את הפלישה מסדר יומה בגלל השיקולים הכלכליים שהם קניית גז זול יותר מרוסיה. בפועל, ברית נאט"ו המאיימת על רוסיה רק התרחבה וממשיכה להתרחב. בקרמלין אומנם כועסים על רקע ההחלטות של שוודיה ופינלנד "להצטרף ללא דיחוי" לברית הצפון אטלנטית, אך רוסיה אינה יכולה למנוע מהן מלעשות זאת. פוטין לא יספר לציבור הרוסי שבמהלך השנה האחרונה הגבול המשותף שיש לרוסיה עם נאט"ו רק גדל על רקע המלחמה, בזמן שמדינות חדשות מצטרפות לברית אחרי שנים של הצהרות הסטטוס של ניטרליות צבאית. במילים אחרות, לפני שנה פוטין יצא למלחמה כדי לצמצם את האיום מנאט"ו שנמצא לכאורה באוקראינה, מדינה שעשויה בעתיד להצטרף לברית. כעבור שנה, הוא מקבל גבול משותף ארוך יותר עם חברות הארגון והדבר ישפיע על הכספים שרוסיה תצטרך להוציא על מרוץ החימוש גם אחרי שהמלחמה תסתיים.
שנה מאז תחילת הלחימה באוקראינה, ועדיין לא ברור מה היו הגורמים שהביאו להתפרצותה. ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות העתידיות עבור רוסיה ממשיכות להיות דילמות כבדות משקל, המחייבות התייחסות מצידם של מנהיגי העולם ולא רק מצידם של עיתונאים ואקדמאים. בחלוף שנה מאז פרוץ המלחמה, יש צורך לבחון את הגורמים אשר הובילו אליה ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות העתידית.
אין ספק כי המלחמה היא אירוע מכונן בתולדותיה של אוקראינה. הגדרת ה"אויב" תרמה רבות להגדרת הזהות האוקראינית שהייתה נזילה יותר ערב הפלישה. אוקראינה, מדינה שסועה מאוד ושלושים שנות עצמאות לא בהכרח סיפקו לה תשובה לשאלה הבסיסית מי הם האוקראינים. הטילים הרוסיים עשו את העבודה הזאת במקום הפוליטיקאים אשר התווכחו על האופי הלאומי של אוקראינה ועל היחס הרצוי למיעוט הרוסי. יעידו על כך העיתונאים, האקדמיים והפוליטיים: כיום הזהות הלאומית של אוקראינה היא חזקה הרבה יותר מאשר לפני הפלישה. בתוך גופי מחקר אשר עוסקים במזרח אירופה בכלל ובאוקראינה בפרט הוקדשה חשיבה רבה ופורסמו מחקרים אודות השלכותיה המגוונות של המלחמה עבור העם האוקראיני.
רובם מסכימים כי פוטין עשה שגיאה נוספת, השנייה בספירת השגיאות הנוכחית, כשלא העריך נכונה את עוצמת הזהות האוקראינית ואת כושר העמידה של האוקראינים. אוקראינה של היום היא לא אוקראינה של לפני שנה. לפני הפלישה חלק ניכר מהציבור הפרו־רוסי חשב שאפשר לסגור עסקה עם הרוסים על ידי מציאת פשרה. היום הנתח הזה של הציבור הולך מצטמצם בשעה שרוב הציבור, או אפילו יותר מ־85%, מוכנים להילחם עד לסנטימטר האחרון ועד ליציאה המוחלטת של רוסיה מהמדינה. לצד ההערכות המחמיאות לנשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי לגבי יכולת העמידה של אוקראינה אל מול הענק הרוסי, רק לעיתים רחוקות נשמעות ביקורות על התנהלותן של הגנרלים האוקראינים. טרם המלחמה זלנסקי איבד את הפופולריות שלו ובמהלכה הוא החזיר אותה לערך חסר תקדים: רוב הציבור באוקראינה לא רואה אלטרנטיבה לזלנסקי בתפקיד הנשיא. אם שלושה ימים אחרי פרוץ המלחמה הציע ג'ו ביידן לזלנסקי כרטיס "מילוט" לכיוון אחד, לארה"ב, כדי לברוח מהרוסים שהתקרבו לקייב, כיום הפרלמנטים בעולם מקבלים את זלנסקי במחיאות כפיים תוך כדי עמידה. אוקראינה נתפסת היום על ידי גורמים רבים בזירה הבינלאומית ככוח משחרר ונלחם למען הדמוקרטיה, מעין "דוד אל מול גוליית".
החברה האוקראינית שינתה את פניה ללא היכר בשנה האחרונה. המלחמה העצימה את מעמדו של צבא אוקראינה בעיני המקומיים ובעיני הקהילה הבינלאומית. התעצמותו של צבא אוקראינה והפיכתה לצבא הכי חזק באירופה, באופן בלתי נמנע, הגבירו בשנה האחרונה את החששות לגבי תחושת הביטחון של הציבור הגרמני. הגרמנים חוששים מהשכן המתעצם ולכן הם לא ממהרים להעביר נשק לאוקראינה. בשנה האחרונה הגרמנים התלבטו רבות בנוגע לאספקת נשק לאוקראינה. לצד העמידה האיתנה של צבא אוקראינה בפני הענק הרוסי ולצד השדרוג של מעמדה האזורי והבינלאומי של אוקראינה, המלחמה יצרה מחלוקת פוליטית עמוקה בחברה הגרמנית. בגרמניה, במהלך השנה האחרונה, רבים יצאו לרחובות כדי להפגין נגד אספקת נשק לאוקראינה עם שלטים שעליהם כתוב: "רוסיה לא תקפה אותנו! מדוע אנחנו צריכים להיות חלק מההתקפה על רוסיה?"
בתקופת כהונתה של הקנצלרית אנגלה מרקל התפרקה גרמניה מנתח גדול של נשקה וכעת יש הבנות כי גרמניה חייבת לחזור למרוץ החימוש ולשכתב את הדוקטרינה האסטרטגית שלה. המלחמה באוקראינה קיבעה כיוון חדש של החשיבה הצבאית והמדינית למשך השנים הבאות: הגרמנים צריכים להביא בחשבון גם את התוקפן הרוסי וגם את התעצמות היתר, הלא רצויה מבחינתם, של אוקראינה. לצד זאת אנו עדים לתנודתיות בדפוסי הפעילות של הקנצלר אולף שולץ. שנה לאחר המלחמה, הוא נאלץ להשקיע משאבים רבים בעזרה הצבאית לאוקראינה לצד הצורך להראות מאמצים אמיתיים של ההתנתקות ההדרגתית מהגז הרוסי.
הדיפלומטיה האוקראינית והאמריקאית תרמו להגברת הלחץ הבינלאומי על גרמניה לפתוח את הארנק להיענות לדרישותיו של זלנסקי. הגרמנים מבינים היטב שבשעה שהם משלמים באי־נוחות הנגרמת להם על ידי חיסכון בגז ובחשמל, אוקראינה משלמת בדם על ביטחונה של אירופה כולה ועליהם לפצות אותה. הטעות שלישית של פוטין היא בערכה של התמיכה הגרמנית. פוטין היה משוכנע שגרמניה תמשיך לצרוך את הגז הרוסי למרות הכול. בעשורים האחרונות נהג פוטין לשחד את הפוליטיקאים הגרמנים והם נהגו לתפוס את הצד הרוסי בשיח הבינלאומי. כעת אולף שולץ גרם לנו להאמין כי שמירת הדמוקרטיה היא ערך חשוב עד מאוד ועליו שולץ לא ממהר לוותר תמורת כסף.
הטעות הרביעית של פוטין כרוכה בחלוקת אמצעי אלימות לארבעה גופים שונים: משרד הביטחון, צבא צ'צ'ניה בהנהגת רמזן קדירוב, צבא המורדים של הרפובליקות הבדלניות דונצק ולוהנסק ושכירי חרב למיניהם. הניסיון החשוב הראשון של רוסיה להקים "צבא שכירי חרב" רוסי נעשה ב־2013 בסוריה, שם הוקם ביוזמה פרטית על ידי דמיטרי אוטקין, "הגיס הסלאבי". "הגיס" נועד להגנה על מתקני הנפט בסוריה וכלל מאות לוחמים. פליטי "הגיס הסלאבי" השתלבו בארגון חדש שזכה לכינוי "החברה הפרטית־ביטחונית ואגנר". כבר בשנת 2014 נלחמו אנשי "ואגנר" וממשיכים להילחם כיום לצד הבדלנים הפרו־רוסים באוקראינה. ב-7 בפברואר 2018 תקפו לוחמי "ואגנר" את הכוחות הכורדים הנתמכים על ידי ארצות הברית בסוריה בניסיון להשתלט על שדה נפט ממזרח לנהר פרת. אנשי כוח "ואגנר" הרוסי באוקראינה פתרו בשנה האחרונה את בעיית המחסור בכוח אדם הקיימת בצבא רוסיה הסדיר.
במוסקבה חוששים מהאפשרות שאבדות רבות בקֶרב הסדירים יעוררו מחאה. האוליגרך יבגני פריגוזין העומד בראש הארגון אִפשר לעצור את ההתקדמות של האוקראינים בעיירה באחמוט – דבר הנחשב להישג משמעותי בעיני הקרמלין. מנגד, כוחות "ואגנר" התאכזבו מהאדישות של משרד ההגנה ומחוסר המקצועיות של שר ההגנה סרגיי שוויגו, והתחילו לבקר בחריפות אותו וגם גנרלים אחרים. התוצאה הייתה שלילית עד מאוד עבור הקרמלין: אי יכולתם של פוטין ושוויגו לשמור על מונופול באמצעי אלימות היא תוצאה בלתי נמנעת מההחלטה של פוטין לבזר אלימות במקום לרכזה. אנשי "ואגנר", המורכבים בעיקר מאסירים, אפשרו לצבא רוסיה הסדיר לספוג פחות אבדות, אך עוררו כאוס רב ברשתות החברתיות ופגעו פגיעה אנושה בתדמית של צבא רוסיה כצבא השני החזק בעולם.
