הרפורמה המשפטית לא תשנה דרמטית את פניה של מדינת ישראל, לא לטוב ולא לרע, אך דווקא עוצמת ההתנגדות בשיח הציבורי מעניקה לה את הלגיטימציה הדרושה. 4 הערות לבוקר שאחרי ההצבעה הראשונה:
1. ההצבעה אמש בקריאה הראשונה על הצעת החוק הראשונה מבין פרקי הרפורמה המשפטית לא הסתיימה על חודו של קול, ולא ברוב מקרי. הרוב היה משמעותי מאוד, וגם אם לא ביטא הסכמה רחבה, ודאי שלא שיקף תחרות צמודה. אין ספק שהרפורמה מדאיגה רבים מאוד בישראל, אך הרוב של 63 תומכים מול 47 מתנגדים שומט את הקרקע מתחת למרבית הטענות האפשריות על "גניבת סוסים", ו"רוב מקרי". זה מה שנבחרי הציבור רצו, והם אמרו את דברם באופן הברור ביותר שבו יודעת הרשות המחוקקת והמכוננת שלנו לומר את דברה. בלי למצמץ ובלי לגמגם.
2. באופן אבסורדי, דווקא העוצמה הדרמטית של ההתנגדות לרפורמה מעניקה לה את הלגיטימציה, שלא היתה, למשל, למהפכה החוקתית של 1992. לא היה אתמול כמעט אף אזרח ישראלי שלא ידע על מה מצביעים בלילה בכנסת. הדיון הציבורי בוועדות ובמליאה היה מלא ומקיף. כל הטיעונים, מכל הצדדים, הונחו על השולחן. כל הדברים נאמרו ולא היה אפילו חבר כנסת אחד שלא הבין אולי על מה המהומה, ומה המשמעות המלאה של החוקים עליהם הוא מצביע. כולם ידעו מה חושבים על הצעת החוק תומכי הרפורמה, ומה חושבים עליה המתנגדים, המידע היה שקוף, גלוי, מלא וברור, וממילא גם התוצאה היתה ברורה. במבחן כותרות העיתונים של הבוקר שלמחרת, הרפורמה הזו היא לגיטימית, אולי כפי שלא היה פה בישראל מעולם.
3. עוצמת ההתנגדות לרפורמה בשמאל חצתה מזמן את הגבול הרציונלי לעבר מחוזות אחרים. ההשוואה שעשה רם בן ברק לאופן שבו עלו הנאצים לשלטון, והעובדה שזו שיחה שבכלל מתנהלת, מעידה יותר מכל על הטירוף שאחז בשיח ההתנגדות לרפורמה. עצם ההתנגדות לרפורמה היא מתבקשת. כמו בכל צעד פוליטי משמעותי העמדות סביבו חלוקות, וזה טוב. דיון ציבורי, אפילו סוער, עוזר לחדד את העמדות, להבהיר מחלוקות, לאפשר שכנוע הדדי ואפילו פשרות. כמאמר חז"ל: "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה". לא כל החכמה נמצאת בקואליציה, ובקרב תומכי הרפורמה. אבל כאשר מתנגדי הרפורמה שבויים לחלוטין בטיעונים ממחוזות האפוקליפסה, לא יכול להתפתח שיח. הרי אי אפשר באמת לנהל שיח עם מי שרואה בך צעד ראשון לקראת נאציזם. כדי לנהל דיון ציבורי ראוי חובה קודם כל להחזיר את השיח למחוזות השפיות. משם יהיה אפשר להתקדם, ואולי אפילו לייצר הסכמות סביב שינויים מסוימים ברפורמה, לטובת עם ישראל כולו.
4. ומילה על צהלות השמחה: הן טבעיות. מי שכל כך הרבה שנים נאבק למען שינוי, לא יכול שלא לשמוח כאשר נראה שחלומו מתגשם. אך גם ברגע הזה צריך לזכור שני דברים: ראשית, העיקר עוד לפנינו. הצעד שנעשה היום הוא ראשון מבין שורה ארוכה מאוד של צעדים נדרשים. לצהול עכשיו זה קצת כמו לצעוק "יש" לפני שהכדור פוגע ברשת. שנית, חשוב יותר, מעט רגישות למי שלתחושתם עולמם עומד להיחרב עליהם מעולם לא הזיקה.
