לאן הולכים מכאן לאחר העברת הרפורמה המשפטית בקריאה ראשונה? אני מבקש להציע פשרה ללא הידברות. לא בגלל שאינני מעוניין בהידברות, אלא בגלל שהאופוזיציה לא מעוניינת בה. יאיר לפיד משתמש ברפורמה המשפטית ככלי להפלת הממשלה, בלי קשר לתוכנה של הרפורמה, בדיוק כפי שעשה נגד כל ממשלות נתניהו מאז 2015 (ואף מתוכה). בני גנץ רוצה לשבת לדבר, אבל מפחד שלפיד והאלקטורט הדומה של שניהם יעשו לו את המוות.
ליברמן אף פעם לא אדם של הידברות, אבל הוא יוכל לזגזג בהצבעה ברגע האמת במידה וחוש הריח הפוליטי יסמן לו שכדאי לעשות זאת. כבר בהצבעה שנערכה הלילה ליברמן וסיעתו בחרו להחרים את ההצבעה, אולי כדי שביום מן הימים יוכלו להתייצב בפני המצלמות והבוחרים ולטעון שלא התנגדו לשינויים במערכת המשפט.
למעשה, כשמנסים להבין למה השמאל מתכוון כשהוא אומר פשרה, אפשר להסתכל על ציפי לבני, האישה שחזרה מן הכפור הפוליטי אל הפרונט המחאתי בשבועות האחרונים. ציפי לבני הייתה אדריכלית "פשרת לבני" לקידום עקירת גוש קטיף אי שם ביוני 2004 בממשלת אריאל שרון. היא זו שהציעה מתווה ליישום תכנית ההתנתקות כדי להשיג רוב בהצבעת הממשלה. אלא ששום דבר מהפשרה שסוכמה אז לא קוימה בפועל. מכונת ההרס עבדה בדורסנות וגירשה אלפי אנשים מבתיהם.
גם כשקודם חוק יסוד מדינת הלאום, וציפי לבני ישבה על השיבר כשרת המשפטים, היא מינתה את פרופ' רות גביזון כדי לכתוב נייר מדיניות מקיף בנושא, במטרה להשהות את קידום החוק. גם כשיריב לוין ואילת שקד הגישו נוסח פושר מאד של חוק היסוד, נוסח שאנחנו אז במכון לאסטרטגיה ציונית לא ממש אהבנו, לבני ולפיד דחו כל הצעה לפשרה. הדחייה שלהם את הפשרה הייתה לאחד הגורמים להפלת "ממשלת האחים", ואחריה קמה ממשלה ימנית יותר שקידמה את חוק יסוד מדינת הלאום, למרות כל הקריאות החוזרות מדי מושב כנסת ימנית על "קץ הדמוקרטיה".
אז למה לקדם פשרה בחוק שממילא יש לו רוב? שלוש סיבות: סיבה ראשונה, כדי להרגיע חלק מהמתנגדים ולהראות רצון טוב בפשרה. תמיד טוב להגיש יד לשלום ולהותיר לצד השני את הסרבנות לשבת למשא ומתן. יש בכך לא רק יתרון "הסברתי" אלא גם יתרון פרקטי. בפשרה במעמד צד אחד יש שליטה מלאה על הוויתורים והפשרות שיקודמו ברפורמה.
סיבה שניה – כי יש ביקורות ענייניות על הרפורמה שאכן נכון לשמוע. דוגמה אחת כזו היא הבעיה המובנית בהפרדת הרשויות בישראל. בעולם מתוקן שלוש הרשויות צריכות לאזן זו את זו. בישראל הרשות השופטת נמצאת מעל הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, והרפורמה בהחלט נועדה לתקן זאת. אלא שראוי להכיר בכך שגם הרשות המבצעת שולטת למעשה על הרשות המחוקקת וכי יש לחזק את הכנסת, הן על חשבון הממשלה והן על חשבון מערכת המשפט.
הרפורמה במערכת המשפטית מהווה הזדמנות לקדם איזון כזה, וזאת באמצעות שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים באופן כזו שיינתן ייצוג רחב לכנסת, בוודאי יותר מן הממשלה וממערכת המשפט, כך שהשופטים שייבחרו אכן ייצגו את כלל העם. תיקון כזה לא צריך להתייחס רק לבית המשפט העליון אלא לכלל הערכאות. בסופו של יום האזרחים פוגשים את השופטים לרוב בבתי משפט השלום, המחוזי ובשאר בתי הדין. יתרה מכך, מרבית שופטי העליון מגיעים בסופו של דבר מהערכאות הנמוכות, ואם שם אין ייצוג לכלל חלקי העם, לא פלא שבית המשפט העליון נראה כפי שהוא נראה. אני יכול לספר שכששרי ממשלה מהימין צריכים למנות שופט לראשות ועדה כזו או אחרת, הם מתקשים לאתר שופטים שמרנים אפילו מהערכאות הנמוכות.
סיבה שלישית לקדם פשרות ברפורמה היא שממילא הרפורמה חסרה בתיקונים נדרשים ודחופים. היכולת להגיע לפשרות ולוותר על חלקים מסוימים תאפשר להוסיף אליה, גם אם במסלולי חקיקה נפרדים, מהלכים חשובים ומתבקשים דוגמת החזרת זכות העמידה למי שנפגעו מהחלטת הרשויות, וכן פיצול תפקיד היועץ המשפטי והתובע הכללי, במטרה למנוע את ניגוד העניינים המובנה בו פועל כיום היועץ המשפטי לממשלה.
לא מסכימים עם הדברים בקריאה ראשונה? בשביל זה יש קריאה שנייה.
