הלילות בירושלים היו הדבר היחיד שלא צפיתי במעבר אליה

לאחרונה עברתי לגור בירושלים, אחרי שנים של פלרטוט עם המחשבה הזו.

את הנחיתה בעיר עטופת האור והקור, התחלתי בשכירות קצרה בשכונת נחלאות, עד שאיכנס למקום קבוע.

אוי נחלאות! כמה קסם ויופי יא ראבי. הפרחים והמבנים, הניחוחות מהשוק וההיסטוריה שבין הסמטאות, האבנים ספוגות הסיפורים, ובית כנסת בכל מטר שמזכיר לי את הפיוטים של סבא ז"ל שהכרתי רק בקסטות.

מה אומר, ראיתי כי טוב והלב התרחב. הגעתי למקום הנכון.

לילה ראשון בדירה, לוקחת נשימה עמוקה ונרדמת תוך שנייה. פתאום אני מתעוררת מניגון גיטרה שהולך ומתגבר.

אני מסתכלת על הנייד – 4:23 לפנות בוקר. מישהו מתחיל לשיר: "מלאכי ציפורים מעליך… מלווים את צעדיך…"

כשהבנתי שלא מדובר במלאך שנגלה אליי באופן אישי – נשמתי לרווחה. היה זה השכן שנשמע כאילו הוא על במה אצלי בחדר. בתור חדשה בבניין התביישתי להעיר, אז סבלתי בשקט עד שנרדמתי או עד שהוא הפסיק לשיר. למחרת אותו סיפור, כמעט באותה השעה, הגיטרה והשכן מג'מג'מים רן דנקר. שתי דקות אחר כך, צעקות מהצד השני של המבנה – "הלו!! אולי שקט???", זה לא עזר והבחור בתגובה עבר לשיר את "יחפים" של יסמין מועלם. שכונה הזיה, חשבתי, וצחקתי מהמערכון שנקלעתי אליו.

לילה שלישי בדירה, ושוב בדיוק באותו הזמן – השכן מוציא גיטרה ושר בקולי קולות. ושוב צעקות שניסו לגרום לו להפסיק ולא הועילו.

בלילה הרביעי כבר הכנתי את עצמי נפשית להתעורר באמצע הלילה, שלא לומר – הייתי סקרנית לשמוע איזה שיר הוא יבצע בתוך החדר שלי בעוצמת סאונד של היכל מנורה. "הזמר בחשכה" לא איחר לבוא. הפעם כבר שרתי בשקט יחד איתו וגם, חשבתי לעצמי שסך הכול יש לו קול יפה מאוד, אם לא היה מעיר את כל הרחוב.

ואז קול אחר קרא לעברו, נטול צעקות:

"אחי"

"אחי"

"אחי"

"מה אחי?" ענה לו הזמר בחשכה.

"אחי, השעה ארבע וחצי לפנות בוקר, זה לא סבבה".

"וואלה סליחה אחי, לא ידעתי", ענה לו הזמר. ועצר את הגיטרה.

מאז לא שמעתי אותו יותר באמצע הלילה, אבל כן בערבים ובעיקר במוצאי שבת.

לפעמים כל מה שבן אדם צריך כדי לעשות שינוי, זה מישהו אחד שיזכיר לו שלכל דבר יש את הזמן שלו.