דמיינו שאדם (נקרא לו "ישראל"), מפרסם טור בעיתון, בו הוא מביע עמדה דומה לזו שהביע עו"ד דוד חודק. כותרת הטור היא "אני מטיף להשתמש בנשק", ובו נכתב: "באתי לתבוע…זכות הטפה להשתמש בנשק במקרים הנראים לי, מבלי שזכותי זו תפגע בזכויותיי כאזרח, כל זמן שאני ממלא את חובות האזרח…[ואינני בפועל יורה; שכן יש מקרים בהם] אראה את עצמי מחויב להתקומם ויהי בנשק ביד…[וזאת כשיעשה] משהו שאינו הולם את כבוד השמות 'ממשלת ישראל' ו'צבא הגנה לישראל'".
גיבורנו בדיוק עמד להתקבל לעבודה כמורה בבית-ספר פרטי. מנהל בית-הספר כבר החליט להעסיקו, אך ביקש אישור לכך מראש אגף החינוך במשרד החינוך. והנה, לאחר פרסום הטור, מודיע המנהל לישראל על אי-קבלתו לעבודה, שכן ראש אגף החינוך לא אישר זאת כיוון ששר-הביטחון מתנגד להעסקתו כמורה עקב קריאתו לשימוש בנשק כנגד רשויות המדינה. ישראל עותר לבג"ץ, וזה פוסל את החלטת ראש אגף החינוך, בין היתר, מכיוון שניתן בה משקל מוחלט לעמדת שר-הביטחון ולפיכך משקל אפסי לשיקולים אחרים (כגון, חופש העיסוק). עוד נכתב בפסק-הדין: "אומרים לנו: אבל [ב]עניני בטחון [מדובר], וזה—[העותר]—מסוכן הוא, נגד צבא ישראל הוא מטיף ותחת בטחון המדינה הוא חותר. התשובה על-כך היא:…מדינתנו מושתתת על שלטון החוק…[לכן, גם] אם דעותיו של אזרח פסולות…[א]ין נועלים בפניו שערי פרנסה, ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית בלבד".
דמיינו עוד מקרה: עורך עיתון, החושב שפעולה של השר בן-גביר עלולה לגרור את ישראל למלחמה, כותב בעיתונו: "אם [בן-גביר] רוצה להילחם…שילך לבדו. אנחנו, המוני העם, רוצים בשלום…[לכן] נגביר את מאבקנו נגד…[ה]ממשל[ה]…המספסרת בדם הנוער". הצנזור סבור שבכך קרא העיתון לסרבנות. לכן, הוא מחליט לסגור את העיתון לעשרה ימים, וזאת מכוח חוק הקובע ש-"הצנזור רשאי לאסור…כל פרסום…[ה]עלו[ל] להיות…פוג[ע], לדעתו, בהגנת ישראל".
העיתון עותר לבג"ץ, וזה פוסל את ההחלטה כבלתי-סבירה, שכן, לעמדת השופטים, ניתן בה משקל-יתר לשיקול של ביטחון המדינה, ומשקל-חסר לחופש הביטוי. למרות שממילות החוק ("רשאי" ו-"לדעתו") משתמעת כוונה להעניק לצנזור שיקול-דעת מוחלט, בג"ץ מכריע שיש לפרש את החוק כמעניק לצנזור שיקול-דעת מצומצם בלבד (המחייב מתן משקל חזק לחופש הביטוי). פרשנות זו הכרחית, קובעים השופטים, עקב קיומו, לדידם, של הכרח לפרש את חוקי המדינה לאור מגילת העצמאות, שממנה עולה שאיפה שישראל תהייה דמוקרטית (ובמדינות דמוקרטיות ניתנת הגנה לחופש הביטוי). כך פוסק בג"ץ, לא רק למרות נוסח החוק, אלא גם למרות שמגילת העצמאות פורמאלית איננה מסמך משפטי מחייב, כמו גם למרות שהמונחים "מדינה דמוקרטית" ו-"חופש הביטוי" כלל לא מופיעים במגילה (אלא רק משתמעים מ-"רוחה").
ניתן לדמיין כיצד היו מגיבים נתניהו, לוין, ורוטמן לפסקי-דין שכאלו? לבטח הם היו מציגים אותם כעדות ניצחת "לצורך" בשינוי שיטת בחירת השופטים, ובביטול עילת הסבירות. העניין הוא שפסקי-הדין הללו לא ניתנו בתקופתנו; בשינויים קלים (שנעשו בעיקר לצורכי תמצות והתאמה לנסיבות ימינו), מדובר בעובדות שני פסקי-הדין החשובים ביותר שנתן בג"ץ בראשית המדינה. המקרה הראשון הוא בעצם בג"ץ שייב, בו נפסל ניסיון למנוע את העסקתו כמורה של ישראל אלדד, מבכירי האידיאולוגים של הימין (ההבדל המרכזי היחיד הוא שמצרכי תמצות צוטט לעיל טור שכתב אלדד דווקא לאחר פסק-הדין). את פסק-הדין, דרך אגב, כתב שופט שהיה מזוהה כימני: ש"ז חשין. המקרה השני הוא בעצם בג"ץ "קול העם" המפורסם, שכתב השופט אגרנט, על דעת השופט לנדוי (אם כי שם שר הפנים סגר את העיתון מכוח סמכות שבוטלה ב-2017, ולא הצנזור מכוח הסמכות שצוטטה ושעדיין קיימת).
אנחנו יודעים כיצד בפועל התקבלו פסקי-דין אלו; הם נחגגים כאירועים מכוננים בהתפתחות הדמוקרטיה הישראלית. אנחנו גם יכולים לשער שלא כך יגיבו נתניהו, לוין, ו-רוטמן לו תינתן פסיקה שכזו כיום. לכן, אל תאמינו להם כשהם אומרים ש-"הרפורמה מחזירה אותנו לימים של ענקי המשפט כמו השופטים אגרנט ולנדוי". האמת היא שההפיכה השלטונית שלהם, לו תצלח, תשנה את אופי בית-המשפט העליון לכזה שמעולם לא היה לו, וכפועל יוצא מכך תצעיד את כולנו לעידן חדש, חסר-תקדים ואפל.
