לפני כמה ימים הבת שלי, שרי, סיפרה לי שתכף מציינים את 'יום המשפחה' והיא רוצה שאני אספר ואכתוב מה היא משפחה עבורי ומה היום הזה מסמל עבורי. אמרתי לה – אני לא יודעת שיש יום כזה, אני רק יודעת שיש 'משפחה'. לכל אדם יש את המשפחה שלו והיא המרכז של חייו.
נולדו לנו 14 ילדים, מתוכם שניים, איציק ושרי בחרו לצעוד בדרך שונה מזו שגידלתי אותם. הצעד הזה הכאיב לי, זה לא היה פשוט. אבל לא חשבתי לשנייה חלילה לנתק את הקשר עמם ולהפנות עוקף.
מתוך הקשר החזק והאוהב שיש לנו, ביקשה ממני שרי לכתוב לאותן משפחות שלצערי בוחרות לנתק קשר עם ילדים על רקע עזיבתם את העולם החרדי. היא רצתה שלכל היוצאות והיוצאים יהיה קשר טוב ומכיל עם הוריהם. הנושא הזה הוא בנפשי, אז הסכמתי ואני כותבת מדם ליבי.
אני יודעת שישנם הורים שאינם מוכנים לקבל את הילדים שלהם אחרי שבחרו בדרך אחרת מזו שהם גידלו אותם בה. אני רוצה לומר להם – בעיניי, אין מציאות ולא הגיוני שאידישע מאמע (אמא יהודיה) מוציאה את הילד שלה מהחיים שלה רק כי הוא בחר בדרך שונה מזו שהיא מאמינה ומגדלת בה את משפחתה.
אני יודעת שישנה מורכבות גדולה, שיש צורך להבין איך לגשר בין הגישות וההתנהגויות השונות – בין הדרך בה המשפחה צועדת לבין דרכו החדשה של הבן או הבת, אבל חשוב שנזכור – זה לא בשליטתנו להכריח את הילדים שלנו לעשות מה שנכון לנו. אנחנו, כהורים, מחנכים, מרגילים, משתדלים ומתפללים שילדינו ילכו בדרך ישראל סבא. אבל מפה ועד להתכחש לעובדה שהילד ה"סורר" הוא שלך, יש מרחק עצום.
כל ילד וילדה זקוקים למעטפת, חממה וריפוד. משפחה לא בוחרים, פשוט נוחתים לתוכה. כל אחד והתיקון שלו, אנחנו ההורים והם הילדים. אני לא מתיימרת לומר שזה קל. זה קשה. כשילד עוזב את החברה החרדית זה מאתגר, מאוד. ישנם פערים עצומים וכואבים. אבל יש דרך לגשר על הפערים. זה לא הכל או כלום.
כאישה חרדית ומאמינה אני יודעת שילד קטן וגם ילד מבוגר הוא חלק אלוקי ממעל – אסור לנו לגרש ילד מהפוך המשפחתי החם, מהאוכל של אמא ומזיכרונות מתוקים. ואוסיף – אני יודעת שחכמינו כתבו – 'חנוך לנער על פי דרכו', לא כתוב שאם דרכו היא לא הדרך שלנו, ההורים, אז יש להעיף ולהרחיק אותו.
צריך לדון לכף זכות: הרבה יותר קל להרחיק את הילד בשם התורה, להתאבל עליו, לשבת עליו שבעה, מאשר לפצח את הקושי ולהביט בו בעיניים. אנחנו פוחדים שהם יראו לנו, את הכישלון שלנו, את הסוררות, את החרפה, אנחנו מתביישים.
גם אני אמא לבן ובת יקרים שבחרו בדרך חדשה ושונה ממה שחינכתי אותם. למרות הקושי, אני אוהבת אותם, מקבלת אותם ומחבקת אותם, ככה כמו שהם. הם לא שונים מ-12 הילדים הנוספים שלי.
