התקשורת הישראלית במלחמה. מלחמת חורמה, מלחמת קודש, עד טיפת הדיו האחרונה. זה לא סוד שהתקשורת הישראלית – למעט איים בודדים – מוטה עשרות שנים שמאלה באופן לא פרופורציונלי ונגד כל ממשלת ימין שהיא. אבל מה שקורה בשבועות ובימים האחרונים בהקשר לרפורמה המשפטית – סליחה, "המהפכה המשפטית", כלומר מצטער התכוונתי "המהפכה המשטרית", אויש נו פעם אחרונה שזה קורה לי, "ההפיכה המשטרית" – כבר שומט לסת ממש. כל מראית עין אובייקטיבית שעליה עוד איכשהו הקפידו עיתונאי השמאל, נעלמה כלא הייתה. הכל על השולחן. אפס ניסיון לתווך לציבור את המחלוקת, שום מחשבה על זכות הציבור לדעת את האמת כהווייתה.
האמת היא שיש מחלוקת עמוקה בעם בין תומכי למתנגדי הרפורמה. לגיטימי למחות כנגדה, לגיטימי להתבטא בעדה, ואני גם לא מאלה שחושבים שעיתונאי ב-2023 צריך לשמור את דעותיו לעצמו. אבל העניין הוא לא עיתונאי או עיתונאית כזו או אחרת. הבעיה היא המכלול. אין לי שום בעיה עם היחס של עיתון הארץ למתרחש. מדובר בכלי תקשורת פרטי עם אג'נדה ברורה, וגם לא נפלתי מהחלטת מנהליו להפסיק את פרסום טוריו של ד"ר גדי טאוב. זכותם, גם אם מדובר בהוכחה לא פעוטה לרדידות המחשבתית שאוחזת בימים אלה בשמאל. הוא הדין עם ערוץ 14, כלי תקשורת שתומך ברפורמה כמעט במאת האחוזים. הבעיה היא עם העיתונאים בכלי התקשורת שמתיימרים להיות מרכזיים, כלומר לפנות לכלל האוכלוסייה, בעיקר בתקשורת האלקטרונית.
ערוץ 13 הוא מקרה קיצון עצוב במיוחד. מספר כתבים ופרשנים בכירים שזוכים לזמן מסך ממושך בכל יום פועלים כתועמלנים מלא-מלא נגד הרפורמה. כן, הם ותומכיהם מיד יעלו את שמותיהם של אילה חסון (אובייקטיבית הרבה יותר מהם, גם בנושא הזה וגם באחרים) ואבישי בן חיים (פנתר ורוד בערוץ הזה, יוצא מהכלל שמעיד על הכלל) – אבל עצם העלאת השמות הספורים הללו שומט את הקרקע מתחת הטיעון שלהם. כי על כל שם כזה יש שמונה או תשעה שעולים בכל שעה נתונה על אפוד וקסדה ונלחמים בשירות המחנה שלהם, מתעב הרפורמה.
הם אפילו לא טורחים להכחיש את הפוזיציה שבה הם מצויים. בוויכוחי טוויטר, אחת האמירות הנדושות היא: "כשהורסים את הדמוקרטיה לעיתונאים יש חובה להגן עליה". אני מסכים עם האמירה הזו, אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה – מי מגדיר מהו הרס הדמוקרטיה. התשובה שלהם היא תיבת התהודה שממנה הם ניזונים. מדובר בתבהלה מתמשכת ומועצמת, מספר אנשים לא גדול שאוחז בכוח מטורף בתקשורת, שמבהילים אחד את השני, מבהילים את הציבור, שיוצא להפגין בהמוניו, ואז הם מסקרים את ההפגנה, מתבהלים עוד יותר את האווירה, מצייצים על קץ הדמוקרטיה לכל העולם, העולם מקשיב וכותב בעיתוניו מאמרים, הם קוראים את המאמרים ונבהלים עוד יותר, מצייצים את המאמרים והזעקה עולה השמיימה.
גם לי יש השגות לא מעטות על הרפורמה המשפטית המוצעת, הן מבחינה מהותית והן פרוצדורלית. השיח של כל הצדדים אלים ודורסני, והאחריות הראשונה במעלה היא על הממשלה. אבל, וזה אבל חשוב – תקשורת מופקרת, חד-צדדית וחסרת מעצורים שרוב אזרחי ישראל ניזונים ממנה כיום, היא חלק מהבעיה וממש לא חלק מהפתרון.
