אחרי מלחמת ששת הימים התמקמו כוחות צה"ל על גדות תעלת סואץ. מפקדי הצבא ידעו שעליהם להתכונן לצליחה אפשרית של התעלה, וידעו גם שזה יהיה קשה: לא קל להעביר מאות טנקים על פני מאות מטרים של מים עמוקים. ב־1972 פיתח צה"ל לצורך כך את "גשר הגלילים", שממציאיו זכו בפרס ביטחון ישראל. הגשר העצום נגרר על גלגלים ענקיים, שהיו אמורים גם לשמש כמצופים. בפועל, במלחמת יום הכיפורים, הגשר הורכב הרחק מהתעלה, והיה צריך לגרור אותו על פני דיונות חול טובעניות. לפי התכנון המקורי, די היה בשלושה טנקים כדי לגרור את הגשר; בפועל נדרשו 18. במהלך התמרונים המסובכים נשבר הגשר, מה שהיה עלול לטרפד את צליחת התעלה. מהסיפור הזה אני לומד שלושה דברים: מה שעובד בתיאוריה, מסובך הרבה יותר במציאות; גשרים לא מונעים מלחמות; וגשרים נוטים להישבר.
חבר התריס כלפיי לא מזמן: "אתם, הסרוגים, הפסקתם להיות גשר בחברה הישראלית". זו טענה רווחת בשנים האחרונות: הציונות הדתית הייתה אמורה להיות גשר בין החרדים לחילונים; פעם היא אכן עשתה זאת; והיום כבר לא. זו תיאוריה יפה, אך היא מעולם לא עבדה במציאות. הציונות הדתית אף פעם לא הייתה גשר, ולדעתי גם לא הייתה אמורה להיות. בימי מפא"י לא היו הסרוגים גשר, אלא סרח עודף בעיני השלטון. אחרי המהפך של 77', החלו הסרוגים להוביל דרך משלהם, ואז ודאי לא היו גשר.
נכון שאנחנו גם ציונים וגם דתיים, ולכן יש לנו מכנה משותף עם אלו וגם עם אלו. אך בפועל דווקא העובדה הזו לפעמים מרחיקה אותנו משני הצדדים
מה זה בכלל אומר, "להיות גשר"? האם אדם או ציבור צריכים להגדיר את עצמם רק לפי תפקידם בעיני אחרים? האם באמת אין לנו אמירה משלנו, אלא רק פשרה ממוצעת ודלילה בין אחרים? וכשהאחרים הללו משתנים – כשהאופנה באקדמיה החילונית הופכת, למשל, מציונית לפרוגרסיבית – האם אז אנחנו צריכים למהר להשתרך בעקבותיהם, עם גשר הדלילים שלנו? כל כך מעליב לשמוע "אתם המקף המחבר". למקף הרי אין שום תוכן משל עצמו. זה לא אנחנו. אנחנו רוצים מקום ליד השולחן; אנחנו לא רוצים להיות השולחן.
נכון שאנחנו גם ציונים וגם דתיים, ולכן יש לנו מכנה משותף עם אלו וגם עם אלו. אך בפועל דווקא העובדה הזו לפעמים מרחיקה אותנו משני הצדדים. עזר ויצמן תמך בקואליציה של השמאל עם החרדים, והסביר: "אני מוכן לחבוש שטריימל בשביל השלום" (ולא שולמית אלוני, כפי שמקובל לטעון). היה לו קל יותר להסתדר עם החרדים מאשר עם הסרוגים, דווקא משום שהחרדים אינם ציונים, ובימים ההם גם לא התעניינו בנושאי חוץ וביטחון. היה אפשר לקנות אותם בכמה ויתורים בתחום הדתי, בעודם אדישים לתהליך המדיני. לסרוגים, לעומת זאת, היה אכפת מאוד מהמדינה ומהארץ – ודווקא משום כך היה קשה הרבה יותר לוויצמן להסתדר איתנו.
ודאי שכולנו צריכים ללמוד איך לחיות כאן ביחד, עם דעות שונות ואמונות סותרות, מתוך קבלה וסובלנות. אך זה נכון לא רק לציונות הדתית, וזה לא אמור להשפיע על גיבוש העמדה הרעיונית, אלא על האופן שבו מיישמים אותה בחברה מגוונת. אני לא אתאים את אמונותיי לְמה שיהיה נוח לזרמים האחרים. אנסה לחשוב מה האמת בעיניי, גם אם לאחרים היא לא נוחה. אחרי שכל אחד גיבש את עמדתו הסותרת, אנחנו חייבים לתת מקום לאחרים. לא משום שהם היעד ואנחנו רק הגשר, אלא כשני שכנים שרוצים לחיות ביחד.
בזה אנחנו, הישראלים, באמת לא מצטיינים. חז"ל לימדו אותנו שלמרות כל המחלוקות הקשות ביניהם, "לא נמנעו בית שמאי מלישׂא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי". המחלוקת האינטלקטואלית והמוסרית לא הפכה אצלם למחלוקת סוציולוגית; הדעות השונות לא הובילו לפילוג חברתי. גם אצל בית הלל ובית שמאי זה לא תמיד עבד כל כך טוב, אך הם לפחות ניסו. אצלנו, אפילו בתוך הציבור הדתי־לאומי, אין הרבה סיכוי שתלמידה שלי ממדרשת לינדנבאום תתחתן עם תלמיד ישיבת הר המור, אף שהמרחק בין שני המוסדות הוא רק שני קילומטרים. עזבו חתונות; לפעמים אנחנו לא מצליחים אפילו לדבר. אנחנו לא מיטיבים לנהל מחלוקות, וזו צרה מצערת, שנכונה לכל הישראלים כולם. אך זה לא צריך למנוע מאיתנו לגבש דעה נחרצת, אלא להזכיר לנו שיש בעולם גם דעות אחרות.
אפשר ללמוד בהקשר זה מהחב"דניקים: הם נחמדים לכולם, וזאת בלי לרכך אפילו במילימטר את דעותיהם הנחרצות בכל הנושאים. אנחנו לא צריכים גשר, אלא קשר. גשר הוא בסך הכול מה שעליו דורכים כולם בדרך מכאן לשם.
motzash.navon@gmail.com
