לפני כמה ימים התוודעתי לאחד הסיפורים הכי כואבים ששמעתי זה מכבר. חבר ימני גילה שחבר הילדות השמאלני שלו החליט שלא להזמין אותו לבר מצווה של הבן שלו משום שהוא לא יכול לשאת יותר את עמדותיו התומכות ברפורמה המשפטית. כששמעתי את זה הרגשתי מין קווץ' בלב, ממש כאב פיזי על הרגע העגום שבו אדם מגלה ביום בהיר שהחבר הטוב שלו, שאיתו הלך כל החיים, אוהב את האידיאולוגיה שלו יותר ממנו.
במחשבותיי הפלגתי לאורי, שם בדוי. את אורי פגשתי באחד מאוהלי ההידברות שהוקמו בשנים שלאחר רצח רבין. הוא היה מדריך בצופים, אני הייתי מדריכה בעזרא, והפורמט הציב אותנו זה מול זה לדיון פומבי. אורי אמר שהוא בחיים לא יסלח לדתיים על מה שעשו לרבין, ואני התגוננתי והסברתי שלא עשיתי כלום לרבין. ואורי הקשה: "כן, אבל אני לא מאמין שהייתם עצובים כשזה קרה", ואני עניתי: "אמא שלי בכתה מול הטלוויזיה". ואורי אמר "בכל מקרה, אחרי הרצח הזה הבנתי שאני בחיים לא אצא עם בחורה דתייה". ואני לא יודעת מאיפה עלו לי המילים הבאות, כי אני לא בטוחה שאפילו האמנתי בהן אז, אבל אמרתי לו בחזרה: "אז אני כן הייתי יוצאת עם בחור חילוני. אני לא הייתי מוותרת על ההזדמנות להכיר את אהבת חיי". לימים פגשתי את אורי במחאה החברתית. הוא זיהה אותי, אני לא זיהיתי אותו. לידו עמדה בחורה בכיסוי ראש והוא אמר לי: "תכירי, זאת אשתי".
הספק מאפשר לאדמה להתאוורר, ורק על אדמה כזו יכולים לצמוח פרחים. לחיות בתוך הספק זה לא אומר להפסיק להאמין באמת שלך. זה אומר להיות מסוגל לחיות לצד הידיעה שיש אמונות אחרות
לא מזמן הקשבתי לפודקאסט של ד"ר מיכה גודמן עם מתן חכימי. גודמן סיפר שלפני כחמישים שנה עשו סקר באמריקה שבו שאלו "האם יפריע לכם שהילד שלכם יתחתן עם מישהו מהצד השני של המתרס?" לדוגמה דמוקרטי שיתחתן עם רפובליקנית. ארבעה אחוזים אמרו שזה יפריע להם. היום, טוען גודמן, הסקרים מראים שמעל 50 אחוזים אומרים שזה יפריע להם. "זה אומר שמתחילים לזהות סוג כזה של נישואין כנישואי תערובת", הסביר גודמן. אם פעם המחשבה הייתה שהצד השני מורכב מאנשים טובים עם דעות שגויות, היום התפיסה היא שהם לא אנשים טובים שטועים, אלא שדעותיהם הופכות אותם לבני אדם רקובים.
פעם היינו נפגשים. פעם היינו מחליפים את הדעות האלה באוהלי הידברות, באירועי פנים מול פנים. היינו מתווכחים קשות, אבל בסוף היה יושב מולנו אדם ויכולנו להרגיש את הכאב שלו. יכולנו לגייס איזה קורט של אמפתיה. היום, רוב הוויכוחים הפוליטיים מתרחשים מאחורי מקלדת. אני לא מכירה בן אדם ששינה את עמדתו בעקבות דיון פייסבוק או מריבת טוויטר. משהו בפורמט הזה לא מאפשר לנו להתחבר באמת לתחושות של הצד השני. הוא יוצר ריחוק סנטימנטלי, והריחוק הזה מאפשר את השנאה.
בשבוע שעבר הצטרפתי למשלחת סיוע לטורקיה. אחד מחברי המשלחת דיבר על כך שהוא לא מצליח להבין את מי שתומך ברפורמה במערכת המשפט. מישהו אחר ענה לו "ניסית פעם לדבר עם מישהו שתומך בה, אבל לדבר באמת? אולי אם תשב פעם עם מישהו כזה ותשמע את מכלול חוויית החיים שלו, תוכל להבין מה גרם לו לעצב את דעותיו כמו שהן". אבל זה העניין, אנחנו כבר לא עושים את זה. הפסקנו להפעיל את שריר ההקשבה. פעם היינו מתרגלים אותו, ישבנו זה מול זה כי לא הייתה אופציה אחרת לשמוע את הצד השני. ליהודה עמיחי יש שיר כזה, "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב". בהמשך השיר הוא כותב ש"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש". הספק מאפשר לאדמה להתאוורר, ורק על אדמה כזו יכולים לצמוח פרחים. לחיות בתוך הספק זה לא אומר להשתכנע, זה לא אומר להפסיק להאמין באמת שלך. לחיות בתוך הספק זה אומר להיות ער למה שמרגישים הצדדים האחרים, זה אומר להיות מסוגל לחיות לצד הידיעה שיש אמונות אחרות. לא קל לחיות בספק, הרבה יותר פשוט לשים סימני קריאה, סמיילי כועס ולחסום בפייסבוק את כל מי שמציב מולנו סימני שאלה.
השאלה אם הרפורמה המשפטית תעבור או לא אינה מפחידה אותי. מפחידה אותי יותר השאלה מה יקרה לנו. אני לא חוששת משינויים בסדר החוקתי, אני חוששת משינויים בסדר החברתי, אני חרדה מפני האמת הקדושה שחייבת להיאמר ויום אחד עוד תשרוף את מחסני המזון של כולנו. בין חבריי הטובים ביותר נמנים גם שני מצביעי מרצ, תומכי המחאה. הם היו שם בשבילי ברגעים הקשים של חיי. ואם יש סימן קריאה ברור אחד בחיים שלי הוא שאני אוהבת אותם. אני אוהבת אותם יותר מאשר את פתק ההצבעה שלי.
rachelm@makorrishon.co.il
