יש סיפור מפורסם ויפה ומרגש, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בחג המולד. אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי, אבל גם אם הוא לא אמיתי הוא מרגש, זה נכון לגבי כל הסיפורים לדעתי. ועל פי הסיפור, החיילים הגרמנים והחיילים הבריטים, שנלחמו זה בזה מבוקר ועד ערב, עצרו בחג המולד את הקרבות באופן ספונטני וחגגו את החג ביחד! הם החליפו מתנות, ועשו "לחיים", ואפילו הצטלמו, וכשהחג נגמר כל החיילים חזרו למקומם והמשיכו לירות זה על זה, שכוייח!
נזכרתי בסיפור הזה בשבוע שעבר, ביום שלישי בערב, כשיאיר שרקי פרסם את הפוסט היפהפה שלו, וגרם לנו, לכולנו, בשמאל ובימין, לשתוק לרגע, ולאהוב לרגע. ככה אני הרגשתי, ולפי התגובות בפייסבוק, ובאינסטוש, ובטוויטר, נדמה לי שאני לא היחיד. זה היה רגע דיגיטלי מדהים. באמת מדהים. הפוסט שלו התפרסם יום אחרי ההפגנה בירושלים. האוויר במציאות, וברשתות החברתיות, היה מלא במתח ובכעס. ופתאום שרקי בא אלינו, עם המילים הטובות שלו, עם הלב החשוף שלו, ועם הרגישות המדהימה שלו. וכשזה קרה, כל הכעס התפוגג ברגע, וכל הזעם התחלף בחמלה ואהבה, זו הייתה הפסקת אש ספונטנית, חד־פעמית, מתוקה ויפה. לאורך כל הלילה, ימנים, שמאלנים, חילונים ודתיים, הרעיפו על שרקי אהבה. ובבוקר יום המחרת, כולם המשיכו לרשוף זה על זה אש וגופרית.
ואני רוצה לכתוב משהו על הפוסט של שרקי. כשקראתי אותו הרגשתי איך הדמעות זולגות לי מהעיניים, פתאום בכיתי, בלי שהתכוונתי לבכות, וכשסיימתי לקרוא את הפוסט קראתי מיד לשיזינג אשתי, וביקשתי ממנה לקרוא את מה ששרקי כתב, ושיזינג קראה את הפוסט, ובכתה מולי גם! וכשקראתי את התגובות לפוסט, ואת כל התגובות לתגובות, הבנתי שהטקסט הזה, של שרקי, הוא טקסט נדיר ומיוחד, שמפעיל רגשית את כל מי שקורא בו. זו לא רק הדמות של שרקי, והאופי המתוק שלו, והעיניים הטובות שלו, זה לא רק הרגע הזה, של היציאה מהארון, לא. יש משהו בטקסט הזה שהוא כתב, יש שם משהו מטלטל, ייחודי, כמעט היסטורי. זה מה שהרגשתי אז, באותו הלילה. ידעתי שהטקסט הזה הוא טקסט חשוב. אבל לא הבנתי למה. וככה מצאתי את עצמי, במשך כמה ימים, חוזר לפוסט שלו שוב ושוב, בניסיון להבין מה כל כך מיוחד בטקסט הזה. למה הוא מצליח לתפוס אותי ככה. למה הוא מצליח להרחיב לי את הלב. וברוך השם יש לי תשובה! והתשובה שלי היא שהפוסט של שרקי הוא פוסט שמביא תשובה יפהפייה לאחת השאלות הכי גדולות של הקיום האנושי. השאלה היא – איך נכון לגשת לרגעים המורכבים והקשים של החיים. והתשובה של שרקי היא – ברגישות ובחמלה. שכוייח. ועכשיו אני אסביר.
הבנתי שהטקסט הזה הוא טקסט נדיר ומיוחד, שמפעיל רגשית את כל מי שקורא בו. זו לא רק הדמות של שרקי, והאופי המתוק שלו, והעיניים הטובות שלו, זה לא רק הרגע הזה. יש שם משהו מטלטל, ייחודי, כמעט היסטורי
יאיר שרקי מחליט לצאת מהארון. זה רגע מורכב עבורו, כעיתונאי, ככתב דתות (!), כבחור דתי ומאמין, ובעיקר, כך נדמה לי, זה רגע מורכב עבורו בתוך הבן של אבא שלו ושל אמא שלו. אייי אני רק כותב את זה והידיים שלי רועדות. אני רוצה להביא כמה ציטוטים מהפוסט של שרקי, כדי להמחיש כמה רגישות יש באיש הזה, כמה כבוד יש בו, למשפחה שלו, ולאבינו שבשמיים, וכמה אהבה יש לו בלב. האמת, אתם יודעים מה! אני רוצה לצטט כאן את הפוסט של שרקי במלואו. זה הטקסט הכי יפה שקראתי השנה, ואני חושב שצריך וראוי לקרוא אותו במלואו. זה מה ששרקי כתב, מילה במילה:
"את המילים האלה אני כותב ברעד. דוחה. למחר. לשבוע הבא. לאחרי החגים. לאחרי היום הולדת הבא. של השנה הזאת, של השנה שעברה ושל זאת שלפניה. אולי כבר עשר שנים שאני כותב ומוחק. מפני צער אבי ואמי הטובים והאהובים מאוד, ומפני צער המקום שבו גדלתי ואותו אני אוהב. אבל כעת אני בן שלושים. ואני כותב לא מפני שיש לי כוח לכתוב, אלא מפני שאין לי כוח לידום. ועבור בני שטרם בא לעולם. אני אוהב בנים. אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא. וזה לא סותר וגם לא חדש. אני אותו אחד בדיוק כמו שהייתי, רק שעכשיו לא רק אני יודע אלא גם אתם. היה חשוב לי לומר זאת כאן במקום שהוא רשות הרבים, למרות שזה דבר פרטי. פשוט כדי לחיות לא בצל ולא בהסתרה. ולהגיע למשפחה ובית ולחיות באמת.
את ההתנגשות שבין ההעדפה המינית הזאת לבין האמונה אני חי כל הזמן. יש כאלה שפתרו לעצמם את הקונפליקט בכך שאין א־לוהים, אחרים מסבירים שאין הומואיות. מבשרי אני יודע ששניהם קיימים. ואת הסתירה הזאת אני מנסה ליישב בתוכי בכל מיני דרכים. אלו דברים שבין אדם למקום. ובמה שבין אדם לחברו, ולחברה שבתוכה הוא חי – זאת לא אופנה ולא טרנד ולא הצהרה פוליטית, זה פשוט אני. לא יודע אם הייתי קורא לזה זהות. פשוט עוד דבר מה שהוא חלק ממי שאני וממי שהייתי מיום שעמדתי על דעתי. בישיבה, במשפחה, בעבודה. הקהילה שלי היא עדיין הקהילה הדתית. זה השבט שלי, זה המשפחה והחברים שלי. אלו האמונות שלי. הן לא השתנו, אבל כן התעצבו לאורך השנים לצד הספק. ומתוך הדחק הזה, שמכריח מבט אחר על אמונה ועל אמת ועל מורכבות. אני יודע שהאמת הזאת ששיתפתי כאן, מצערת אנשים יקרים לי שאני אוהב מאד. ושהם אוהבים אותי. אני מקוה שתמצאו את המקום בנפש שמאפשר לדון לכף זכות. ולהבין שהצעד הזה נעשה אחרי מחשבה עמוקה ובשיקול דעת. הצער שלכם, אולי, נובע גם מחוסר הבנה על מה בעצם אני מדבר פה. מחשבה שגויה על ניסיון או מלחמה עם יצר שצריך להכניע, ולא על נטיית הנפש, כזו שהיא בדיוק כמו הסוד שבין איש ואישה. גם אותי זה ציער. ניסיתי להתעלם, שנים. ואז לדחוק. ולהדחיק. ולטפל. איני מצטער על אף ניסיון ומאמץ, אולי בלי הניסיונות האלה לא הייתי יכול להגיע לגמירות דעת. רק חבל על הזמן שחלף. ועכשיו: משפחה".
זה הפוסט של שרקי, אני באמת חושב שמדובר בטקסט מיוחד, אחרת לא הייתי מביא אותו לכאן במלואו. ואני רוצה להסביר מה מיוחד בטקסט הזה. זה טקסט שכל כולו אהבה. מבין השורות, מבין המילים, שרקי מעניק לנו רמזים על המסע שלו, על הדרך הקשה והאיומה והכואבת והנהדרת שהוא עבר, כדי להגיע לרגע הזה, כדי לאפשר את הפוסט הזה, שמתחיל ברעד, ומסתיים במשאלת לב פשוטה וצלולה. את הפסקה הראשונה של הפוסט, שרקי מקדיש כדי לתת מקום לאימה שלו – מהטקסט של עצמו. הוא חושף בכנות את הפחד שלו, לצער את אמא ואבא שלו, ואת החברה החרד"לית שבה הוא גדל, ושאליה הוא עדיין משתייך. ומבהיר לנו, ולעצמו, את נקודת המוצא של הפוסט הזה. זה פוסט שנכתב בפחד, מתוך חוסר ברירה ("אין לי כוח עוד לידום"), ועם תקווה גדולה בלב ("עבור בני שטרם בא לעולם").
לכולנו יש מורכבויות בחיים. כולנו חיים בתוך סבך צפוף של סתירות. יש חובשי כיפה שכבר לא מאמינים בא–לוהים. יש נשים נשואות שכבר לא אוהבות את בני הזוג שלהן
את הפסקה השנייה והשלישית של הפוסט שלו, שרקי מקדיש לקונפליקט הגדול של חייו. יש הרבה להט"בים דתיים שמפנים עורף לאמונה בא־לוהים או לנטייה המינית שלהם. אבל שרקי בוחר, במודע, באופן מוצהר, לחבק ולהכיל את שניהם, ולשאת את הסתירה – "מבשרי אני יודע ששניהם קיימים", הוא כותב. וחמש המילים הללו הן כל התורה כולה. שרקי לא מוכן להפנות עורף למה שהבשר שלו מבין ויודע. הוא בוחר לחיות את הקונפליקט הזה. אבל איך חיים בתוך קונפליקט!
ובסוף הפוסט, בפסקה האחרונה, שרקי חושף מעט מהדרך המורכבת שהוא עבר כדי להגיע לרגע הזה. "ניסיתי להתעלם", הוא כותב, "ואז לדחוק, ולהדחיק, ולטפל", ואנחנו הקוראים צריכים לדמיין, את הילד שרקי, ואת הנער שרקי, ואת הגבר שרקי, נאבקים בעצמם, מנסים להכניע דברים שהם יודעים בבשרם. והייתי מצפה ששרקי ידבר בכעס על התקופה הזו, של השתיקה וההדחקה והמלחמה. הייתי מצפה שהוא יתבייש בניסיונות ההמרה הללו שלו. הייתי בטוח שהוא יצא נגד המסע של עצמו. אבל ההפך הוא הנכון – "איני מצטער על אף ניסיון ומאמץ" הוא כותב שם, "אולי בלי הניסיונות האלה לא הייתי יכול להגיע לגמירות דעת". ככה הוא כותב! אתם מבינים מה הולך פה. במקום להתנער, במקום להתבייש, במקום לכעוס, שרקי מחבק את העבר שלו, ומרעיף על עצמו חסד ואהבה. ולכן הפוסט הזה כל כך יפה וחשוב. לכן הפוסט הזה כל כך נוגע! הרי שרקי לא לבד. לכולנו יש מורכבויות בחיים. כולנו חיים בתוך סבך צפוף של סתירות. יש חובשי כיפה שכבר לא מאמינים בא־לוהים. יש נשים נשואות שכבר לא אוהבות את בני הזוג שלהן. יש אנשים שיוצאים לבירה עם חברים שעושים להם רע על הלב. ויש אנשים שכבר לא יודעים מי הם, ובכל זאת הם כאן בעולם.
החיים מלאים בסתירות קטנות וגדולות. ורוב האנשים מנסים לפתור את הסתירות הללו בצורה חדה וחותכת. רוב האנשים מנסים לבחור צד. הם נפרדים מבני זוג, מא־לוהים, מחברים, לפעמים אפילו מעצמם. הם עושים לעצמם סדר בחיים! למרות שבחיים אין סדר. בחיים הכול מעורבב. האמת והשקר, האהבה והשנאה, האמונה והתשוקה. הכול מעורבב בחיים. ואת החיים האלה אנחנו אמורים לחיות. איך אפשר לחיות חיים כאלה.
אני אגיד לכם איך אפשר לחיות חיים כאלה! כמו שרקי. כמו הפוסט של שרקי. את החיים המורכבים האלה, צריך ואפשר לחיות בעדינות, ברגישות, בכאב, בכבוד, בחמלה, ובעיקר – מתוך אהבה גדולה למסע הנורא והנפלא שעברנו עד כה. הפוסט של שרקי הוא פוסט "דרמטי" מאוד. אבל שום דבר בו לא חותך ונוקב וצועק. הכול עדין, הכול רגיש, הכול סדוק, הכול מלא בכבוד, ברגישות ובאהבה. וזה מה שהיה כל כך מרגש בפוסט הזה לדעתי. זאת הסיבה שהוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. זאת הסיבה שהוא הצליח לגעת בי ככה.
שרקי, במילים הטובות שלו, הצליח להדגים לנו, בזמן אמת, בפרזנט פרוגרסיב, איך אפשר לצלוח את הרגעים הכי קשים בחיים האלה. שרקי הדגים לכולנו, שאפשר להתבונן בחמלה על הטראומות הכי גדולות של החיים. ולכן הפוסט שלו הוא גם הפוסט שלנו, של כל האנשים שחיים בתוך העור של עצמם, עם הסתירות של עצמם, עם הטעויות והסדקים של עצמם. שרקי הוכיח לנו, שלפעמים בחיים, המלחמות ושביתות הנשק מתרחשות ביחד, בעת ובעונה אחת, זה לא או או, זה גם וגם, זה רק ורק! וזאת כל התורה כולה.
שכוייח! אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי. תודה לך שרקי על המילים היפות האלה, ועל המתנה העמוקה שהענקת לנו דרכן. בהצלחה לך במסע שלך, איש מתוק וחכם. ועכשיו משפחה.
