לעתים קרובות כשמסתיים פרק בתוכנית האירוח של רוני קובן, אני מצטער שאין לנו עוד כמה דקות עם המרואיין. בפרק החגיגי עם אהרן ברק הוא כנראה הקשיב לתפילה החרישית הזו, והקדיש לנשיא בית המשפט העליון בדימוס מעל שעה, נצח טלוויזיוני עבור תוכנית שכל מה שרואים בה הוא שני אנשים מדברים.
את הכותרות תפסה האמירה של ברק: "אני ישראל השנייה", אבל זה היה אחד הרגעים הפחות מעניינים בראיון, שעסק בנושאים רבים: בראשם כמובן המהפכה המשפטית, ותפיסת עולמו של ברק לגבי מערכת המשפט וסמכויותיה; אחריה התייחסות לתהליכים בהווה; האירועים שברק היה שותף להם במהלך הקריירה שלו; סיפורה הצלתה של משפחתו בשואה, ושרידת השואה כילד קטן; המשפחה של ברק והזוגיות שלו.
בתוך כל זה אציין רגע קטן שלא קשור למשפט ואפילו לא לפוליטיקה, אבל היה אחד הדברים החשובים שנאמרו.
מה שהיה – מת
הירש בריק, אביו של אהרן, היה יו"ר ההסתדרות הציונית בליטא. הוא דאג ליהודים רבים לוויזות ואישורי יציאה, מספר אהרן ברק, אבל דווקא את אשתו ובנו הוא לא הוציא לפני שהנאצים הגיעו לקובנה.
רוני קובן תוהה למה, וברק משיב: "לא שאלתי אותו אף פעם". קובן ההמום שואל וחוזר ושואל איך זה יכול להיות, האם זה חשבון שנשאר פתוח בינו לבין אביו, והאם ברק כועס עליו. ברק משיב בשוויון נפש שהוא לא כועס, אולי אמא שלו כעסה. קובן ממשיך וחוקר: "אתה מתחרט על זה שלא דיברת איתו על זה?" וברק עונה: "לא. מה הוא היה אומר לי? והייתי אומר לו 'זה לא בסדר'? די, מה שהיה מת".
קובן עובר הלאה, אבל נתעכב על הרגע הזה, כי התשובות האלה חריגות למדי בתוכנית שלו, וכנראה בתוכניות אירוח באופן כללי. אנחנו רגילים לשחקנים, זמרים ודומיהם שתמיד יספרו שיש להם משהו בלתי פתור עם ההורים – שלא מספיק האמינו בהם, או דחפו אותם יותר מדי, או שחוסר השקט שלהם השפיע על הילד, או שהם רצו שהבת שלהם תהיה תלמידה טובה ולא ראו את הקשיים שלה, וכן הלאה.
והנה יושב אדם שה"חשבון" שלו מול אבא שלו נוגע, לא פחות ולא יותר, לסכנה הכי נוראית בתולדות האנושות, לרוע המוחלט, לדבר הזה שאם רוצים לזעזע משתמשים בו כדימוי. הנאצים. אבא שלו יכול היה להציל אותו לפני המלחמה, אבל בחר אחרת, ובעקבות כך הבן נאלץ בין השאר לשבת בתוך שק כשעליו יושב קצין גרמני, ואז להעביר חצי שנה בתוך קיר. והוא לא מתעסק בזה בכלל, הוא לא מחפש התנצלות, לא חוקר ולא מטיח, פשוט ממשיך הלאה. כי מה שהיה היה, ועכשיו העיקר מה אנחנו עושים, ואפשר לאהוב את פועלו של ברק או לא לאהוב, אבל קשה להכחיש שהוא היה הצלחה מסחררת.
עניין של גיל
נכון, השם אהרן ברק גורר כל כך הרבה תחושות ומחשבות, בטח בימים אלו, וקשה לדבר על האדם כמודל בתחום אחר לגמרי. אבל במידה רבה התשובה הזו מאפיינת דור; כשראיתי את ברק, חשבתי שאפשר להחליף אותו בכמה רבנים מבוגרים שאני מכיר, ולקבל תשובה דומה מאוד.
להתפתחות הפסיכולוגיה ועולמות הטיפול בדורות האחרונים יש גם מחירים. ברגע שמלמדים את האדם לצלול לתוך עצמו, להתמודד עם טראומות ולהבין מאיפה נובעים הקשיים שלו, הוא יכול להתעכב על נקודות שבדורות אחרים היו חיים איתן בשלום. לפעמים אנחנו סוחבים איתנו יותר מדי משקעים, או אפילו נכנסים לתהליך של בירור ופירוק ובקשת התנצלות, במקום פשוט להמשיך הלאה.
בפעם הבאה שאנחנו חושבים על מישהו שעשה לנו משהו לפני המון שנים, איך זה משפיע עלינו ומה צריך להיות היחס שלנו אליו, אנחנו יכולים להיזכר באיש ההוא שאבא שלו לא הציל אותו מבעוד מועד לפני ביאת הנאצים, לומר בשלווה: "מה שהיה – היה", ולהניח לעבר.
