בעולם פוליטי מורכב, קשה לייצר מחאה אפקטיבית והולמת. יש שיגידו שהכול פוליטי, ובכל זאת, ישנם חששות אמיתיים הקיימים אצל חלק בלתי מבוטל מהעם בדבר האטה כלכלית ופגיעה אפשרית בדמוקרטיה הישראלית בשל השינויים המשפטיים העומדים לפתחנו. גם אם הכוחות המתנגדים לרפורמה פועלים בכל כוחם לעצירתה, דבר המסמל מאבק דמוקרטי לגיטימי על דמותה של המדינה, מובילי המחאה נדרשים לעשות הכול, אבל באמת הכול, כדי לא להגיע לאלימות.
מעבר לכך שקל להתחבר לאי-אלימות, ולא צריך להרבות במילים על הרע והסכנה שהיא מביאה עמה, זאת ממש לא הסיבה העיקרית להימנע ממנה.
במבט לאחור על מחאות היסטוריות, נראה שמחאה יציבה הפועלת מתוך מצפון מוסרי כן מצליחה להצדיק את עצמה כשהיא מחזקת דעה לגיטימית רק כאשר היא אינה מתערבבת עם קיצונים שיהרסו את הסיבה לה. דוגמא טובה לכך היא מחאת עולי אתיופיה שהתקיימה בישראל בסוף שנת 2013 וקיבלה בתחילה חיבוק תקשורתי וציבורי חם, עד שהחלה אלימות. זה אומנם היה במקרים נקודתיים בלבד, אך הרושם פגע במחאה ובאהדה הציבורית.
הסכם "יום השישי הטוב" – הסכם השלום שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד ואומץ על ידי רוב ככל הגורמים הפוליטיים, כמעט ונגדע בפיגוע טרור קטלני שבו נרצחו 29 בני אדם, ימים ספורים לפני החתימה. שלא כמו באירועים רבים אחרים (כמו הסכם אוסלו בישראל) החליטה התקשורת שלא ללבות את אש הטרור ולהציג קו בוגר ואחראי בתגובה לפיגוע הרצחני.
בצורה יוצאת דופן החליטו כל גופי התקשורת במדינה כמעט ולא לסקר את פעולת הטרור, תוך מתן מידע מינימליסטי ושיתוף פעולה מלא עם המנהיגים משני הצדדים, במטרה שלא לתת לטרור לנצח ולהשיג את מטרתו – עצירת המשא ומתן רגע לפני חתימתו.
אני לא חושב שיש חשש אמיתי מאלימות בקנה מידה כזה, אך חשוב לציין שברגע שמתחילה אלימות, ומנהיגי הציבור משני הצדדים בשיתוף התקשורת אינם גודעים אותה בו במקום, קיים חשש אמיתי להקצנה ולפגיעה בלגיטימיות המחאה גם אם היא צודקת.
אז איך בכל זאת מוחים בכל הכוח על פי חוק ופועלים באותה העוצמה גם כדי למנוע אלימות?
ה"סאטיאגרהא" על פי גנדי היא תורת ההתנגדות הלא-אלימה שעל פיה רשאי האדם (ואף חייב) להתנגד לכל אי צדק, אפליה או אלימות כלפיו, אך עליו לעשות זאת ללא כל פגיעה במי שפוגע בו, ומבלי שיפתח שנאה כלפיו. התנגדות זו מעמידה את התוקפן במצב לא שגרתי, כאשר אלימותו אינה נענית באלימות. גנדי האמין כי במצב זה, על אף שבתחילה התוקפן עלול להמשיך בתוקפנות, בהדרגה הוא יהיה חייב לבחון את מעשיו ולעורר את מוסריותו.
באחת מדרשותיו מציין גנדי, שכל חייו פעל בסאטיאגרהא בגלל ההבנה שהיא תהווה עבורו תמיד את הכלי הפוליטי הראוי והאפקטיבי ביותר. כשאתה פועל בכל דרך אפשרית לעצור אי צדק אבל אלימות לעולם לא על הפרק, הסיכויים לטובתך. יש שיאמרו שבימנו תפיסה שכזאת עשויה להיתפס נאיבית, אך גנדי בכל שנותיו הרבות כפוליטיקאי הצליח לגרום לשינויים רבים במציאות ולפעול בצורה אקטיבית תוך הצעות טקטיקות של מאבק עממי, החל מחינוך ושכנוע ועד לאי שיתוף פעולה עם רשויות פוליטיות כלכליות וחברתיות.
מרטין לוטר קינג שלחם למען זכויות האדם של שחורים בארצות הברית של סוף שנות החמישים, המשיך עם קו זה. הוא פעל במלוא העוז כדי למנוע מחאה אגרסיבית בכל הכלים האפשריים תוך נחרצות וחוסר סובלנות לאלימות. כל זאת גם כשהופעלה מול המפגינים אלימות ברורה ומוחשית מצד אנשי המשטרה: "לא היססנו לקרוא לתנועה שלנו צבא, זה היה צבא מיוחד, בלי ציוד חוץ מכנותו, בלי מדים, חוץ מנחישותו, בלי תחמושת חוץ מאמונתו, בלי כסף חוץ ממצפונו, זה היה צבא שפעל, אבל לא הכה, זה היה צבא ששר, אבל לא הרג" .
במחקר שנפרש על פני עשרות שנים, חקרה פרופסור ארקה מאוניברסיטת הרווארד יחד עם חוקרים נוספים, את ההצלחה של התנגדות אלימה ושל התנגדות בלתי אלימה במחאות שונות ברחבי העולם. המחקר פורסם בספר "Why Civil Resistance Works" (מדוע התנגדות אזרחית עובדת) והקיף יותר מ-320 אירועי התנגדות ומחאה אלימים ולא אלימים, שהתרחשו משנת 1900 ועד 2006. הממצא המובהק של החוקרים היה כי שיעור הסיכויים להצלחת המחאה, כלומר – שינוי השלטון, גבוה הרבה יותר כאשר המחאה אינה אלימה.
בראיון ל-BBC הסבירה ארקה כי הסיבה העיקרית להצלחתן של מחאות אזרחיות לא אלימות היא היכולת שלהן לסחוף מספר רב יותר של אנשים מהציבור הרחב. אנחנו נמצאים בעיצומה של מחאה ויש אינסוף אפשרויות חוקיות למחות. למרות הכאב הגדול בפילוג העם, מרגש לראות את הכאב ואת חוסר האדישות הקיים אצל אזרחי המדינה. בעד ונגד, זה פחות משנה לעומת המשמעות הלאומית הגדולה שיש בהדברות ובאי אלימות.
