אף אחד לא מומחה להכל. לכן, אחד הדברים החשובים בעידן המידע הוא לגבש עמדה על בסיס קונצנזוס של מומחים לתחום מסוים. אבל מה שאפילו עוד יותר חשוב, היא היכולת להבחין מתי שאלה מסוימת איננה עניין למומחים.
כך לדוגמה, גם מכתב של 1,000 רבנים שיקבע ש"הלכתית אסור לפנות יישוב בארץ ישראל" לא ישכנע את מי שיש לו היכרות די בסיסית עם ההלכה שזו אכן מסקנה חד-ערכית מהכתובים, אלא יותר עניין של פרשנות תלוית השקפה. אם 1,000 פיזיקאים יגידו שפצצה גרעינית זורעת הרס ברדיוס מסוים – תאמין. אם 1,000 פיזיקאים יגידו שפצצה גרעינית בהכרח תביא להחרבת העולם – כדאי לשמוע עם גרגר מלח של ספקנות. וכן על זו הדרך.
לכן, התנועה של השנים האחרונות למען בורות התלמידים והחלפת שינון הידע בניסיון עמום להטמיע "תהליכי חשיבה" ("גם ככה הם יכולים למצוא הכל בויקיפדיה") סופה שתגרום נזק יותר מתועלת. אנשים בוגרים בעידן המודרני זקוקים להשכלה בסיסית בתחומים נרחבים כדי שהם יוכלו בעצמם לבצע "תהליכי חשיבה", ולהבחין בין הכרעה מדעית ובין כשל לוגי של פנייה אל הסמכות. האלטרנטיבה היא שכל מכחיש חיסונים "מבין" יותר מבכירי הביולוגים, ושולח אותם "לקרוא על זה קצת".
נכון, זה הולך ונעשה מסובך יותר במדעי הרוח והחברה, לכן האחריות של המומחים בתחומים הללו היא דווקא לא לשווק אותם לציבור כאילו סוציולוגיה או משפט חוקתי הם בסך הכל ענף של מכניקה, עם משוואות קצת אחרות. ניצול לרעה של הקרדיט שהדורות האחרונים נותנים (ובצדק) למדע ולקידמה, עלול להתנקם במדע עצמו בסופו של דבר.
ולענייננו, רובם המוחלט של מכתבי המומחים נגד הרפורמה המשפטית מציגים את הטיעון הבא:
- הרפורמה תהפוך את הדמוקרטיה בישראל לסוג של הונגריה או פולין.
- בהונגריה ופולין נפגעו בעקבות כך הכלכלה/ יחסי החוץ/ הביטחון / הבריאות/ מה שתבחרו.
- ומכאן, שזה עומד לקרות גם בישראל.
קל להבחין שהכשל הוא שסעיף 1 שנוי במחלוקת. בשאלה האם הרפורמה תחזק או תחליש את הדמוקרטיה לא חלוקים רק מומחים למשפט חוקתי, אלא היא גם במידה רבה שאלה של תפיסת עולם. זה הויכוח. ובכלל, האם עדיפה שיטת משטר בה נהוגה עליונות המשפט או עליונות המחוקק? מה צריכים להיות כללי המשחק? אילו זכויות צריכות לקבל הגנה בחוקה? איזו גישה עדיפה: אקטיביזם שיפוטי או שמרנות? כל אלה שאלות שמסורות בדמוקרטיה לציבור, לא לועדת מומחים. ולא בכדי. למעשה, אם למומחים היתה תשובה חד-משמעית להכל, לא היה שום צורך בדמוקרטיה.
נדמה לי שרובנו מבינים את האבחנה הזאת בקלות אינטואיטיבית בנושאי ביטחון. השאלה איך להתמודד עם הטרור הפלסטיני מורכבת מדי כדי שנאמין שגנרל בכיר בדימוס בטלוויזיה מספק לנו תשובה מוכחת ובדוקה, ולא פשוט את השקפתו הפוליטית. אם הוא היה מסביר שתקיפה מהאוויר בסוריה תועיל יותר מתקיפה קרקעית, היינו כמובן נותנים לו קרדיט בתחום מומחיותו. אבל ברור לנו שההבדל בין תנועת "הביטחוניסטים" לבין תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" בשאלת המגנומטרים לא נובע ממחלוקת בתוצאות הסטטיסטיות שהתקבלו במחקרי מכללת פו"ם, אלא פשוט בשאלה של דעה פוליטית. אנחנו מבינים שכדאי לשמוע בעלי ניסיון, אבל זאת לא שאלה שמוכרעת על ידי מומחים.
מאות כלכלנים חתמו על מכתב שאומר שבמקרה של עריצות הרוב ופגיעה בעצמאות מערכת המשפט, יש חשש ממשי מפגיעה כלכלית. זאת אמת. אפילו מוכחת מחקרית. אבל היא אמת פורמליסטית חסרת חשיבות לענייננו. הכל חוזר לשאלה: האם אנחנו בדרך לעריצות הרוב ופגיעה בעצמאות מערכת המשפט? אחד ממנסחי המכתב נשאל על כך וענה: "אני לא בקיא בסוגיות המשפטיות. אני נסמך פה על עמדות ברורות של מרבית המשפטנים, ועל הפרשנות שלי כמי שחושב וקורא על כלכלה פוליטית". בקיצור, חד גדיא חד גדיא של מומחיות.
גם ככה בשנים האחרונות הולך ומצטמצם טווח ההתמחות שבו פרופסורים מוכנים להגיד משהו חד-משמעי, ולא "בתחום הזה אני לא מומחה". בדיחה של רופאים גורסת שפעם היה רופא אף-אוזן-גרון. אחר כך זה התפצל למומחי אף, מומחי אוזניים ומומחי גרון, והיום אם תיגש לרופא ותתלונן על צינון הוא ישאל: "רגע, באיזה נחיר? אני מומחה רק לשמאלי". המומחים הביטחוניים חותמים על אמיתות מוכחות, אבל תקפותן למקרה שלנו תלויה במומחים המדיניים שמצדם תלויים במומחים הכלכליים שמצדם חותמים על אמיתות מוכחות, אבל תקפותן שלהן תלויה במומחים המשפטיים (שחלוקים בסוגיה) שעמדתו של כל אחד מהם משקפת במידה רבה את תפיסת עולמו.
או בקיצור, זו לא שאלה למומחים.
