בשבוע שעבר דיווח הכתב הצבאי ניר דבורי בערוץ 12 כי בשבועות האחרונים ערך ראש הממשלה נתניהו סדרה של חמישה מפגשים בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן ובכירים נוספים, ובהם נדונה המוכנות הישראלית למתקפה על אתרי הגרעין של איראן. רה"מ עצמו שב והתבטא כי הדרך היחידה להתמודדות עם האיום הגרעיני היא אופציה צבאית תקפה. לא ברור אם העובדה שמדינת ישראל נתונה בעיצומו של משבר חברתי וחוקתי על עתידה של מערכת המשפט היא גורם מזרז או מעכב בהקשר הזה. בכל מקרה, לפני מתקפה על מתקני הגרעין האיראניים יש לא מעט אפשרויות אחרות להתלקחות אזורית קונבנציונלית.
המוכנות האמריקנית והמערבית לחידוש שיחות הגרעין עם איראן נמצאת בשפל, גם בגלל הזעם על דיכוי בתוך איראן בעקבות מחאת החיג'אב וגם של שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם רוסיה. אולם בשבועות האחרונים נראה כי ההתקוממות בתוך איראן איבדה מומנטום. המפגינים התעייפו, והמשטר – בצעד נבון במיוחד – שחרר קיטור חברתי באמצעות שחרור מאות צעירים שנעצרו בהפגנות. אבל זה רחוק מלהיות סוף פסוק. מה הסיכוי שלאחר כמה שבועות של שקט יתחדשו ההפגנות? סימן שאלה גדול, אולם הפוטנציאל בהחלט קיים. השבוע נכנסה הכלכלה האיראנית לסחרור בעקבות נפילה חסרת תקדים של המטבע המקומי לשער של חצי מיליון ריאל לדולר אחד. זוהי גם חציית סף פסיכולוגי. האזרחים האיראנים לא רואים סוף לסנקציות תחת המשטר הנוכחי, וחשים ייאוש, זעם וחוסר אונים. במיוחד בגלל מחירי המזון, הגבוהים ממילא וצפויים לזנק עוד.
בצוק העיתים, האיראנים מחפשים דרכי מילוט ומנסים לשמור על חסכונות חייהם באמצעות רכישת דולרים או זהב, מה שרק צפוי להסליל את הריאל מטה. המשבר מיוחס בין השאר לשבירת שרשרות האספקה בשל הסנקציות שיצרו כאוס בכלכלה המקומית, והוא צפוי להעמיק. כל זה מתרחש פחות מחודש לפני הנורוז, ראש השנה האיראני, שבו חוגגים את בואו של האביב. זו נחשבת לתקופה היפה ביותר בלוח השנה האיראני, וגם ימים של הוצאות משפחתיות גדולות ומחירים מאמירים בשווקים. האם החגיגות יהפכו לסבב נוסף של הפגנות?
לא מעט סימנים מעידים על כך שהכאוס הכלכלי מלווה גם במאבק פנימי בתוך הצמרת האיראנית. בעיקר בין הנשיא אבראהים ראיסי לראש המל"ל עלי שמחאני. עד כה נשמעו ההערכות שאם ההפגנות באיראן יתחדשו, לפחות בהתחלה זה יקרה בעיקר באזורי המיעוט הכורדי באיראן, שמהם באה גם מהסה אמיני, הצעירה הכורדית שבמותה הפכה לסמל ההתקוממות. אולם הפוטנציאל להתלקחות מחודשת ורחבה יותר, שתסחף עימה שוב את דור ה־Z האיראני ואולי גם חלקים נוספים באוכלוסייה, בהחלט קיים.
