הציוץ של נתניהו אחרי ההצבעה בכנסת על הרפורמה המשפטית, "לילה גדול ויום גדול", היה קנטרני להפליא. גם השקת הכוסיות של סמוטריץ' ורוטמן, שמישהו מאנשיהם נחפז לצלם ולהפיץ. מנהיגי האומה מנועים מלעלוץ בפומבי כשחלק גדול מבני עמם מדוכדכים עמוקות, ולו גם ממניעים פסולים או שגויים. בנפול אויבך אל תשמח, כתב שלמה המלך, ובכָּשלו אל יגל לבך.
ובכלל, עוד ארוכה הדרך לרפורמה. שתי קריאות עדיין לפנינו, וגם בג"ץ, בהרב־מיארה, רמדאן ואיראן. קשה להאמין שיהיה אפשר להעביר אותה ללא פשרה משמעותית, פשרה הנחוצה לא רק כדי להשכין שלום בעם, אלא אף לגופו של עניין. לדוגמה: שינוי הסעיף הדורש הסכמה של כל שופטי בג"ץ לצורך ביטול חוק. גם הסכמה של 12 מתוך 15 שופטים יכולה להספיק, ודאי אחרי הרענון המתבקש של הרכב הוועדה לבחירת שופטים.
האם אפשר לתמוך בפשרה, להסתייג מהשמחה המוחצנת בימין, ועדיין להיות שבעי רצון מהעברת הרפורמה בקריאה הראשונה? בהחלט. התעקשות בכירי הקואליציה על קיום ההצבעה השבוע הייתה מהלך חינוכי חיוני, שיעור חשוב על האופן שבו השלטון המרכזי אמור להגיב על ניסיון סחיטה מאורגן היטב. לנתניהו, לוין, סמוטריץ' ורוטמן אסור היה למצמץ מול האולטימטום של גונבי הטנקים, זורעי הכאוס ושוטפי המוחות באולפנים. אלמלא ההצבעה, טראומת ההתנתקות הייתה מתגמדת לעומת מפח הנפש החדש במרחבי המחנה הלאומי והאמוני. הוא לא היה רואה עוד טעם בקיום בחירות, מתייאש סופית מהמשחק הדמוקרטי ומתנהל בהתאם. כישרון ההפגנות שלו אינו קטן מכישרון השמאלנים. גם הוא מבין דבר או שניים בארגון מחאות ענק סוערות. אומנם באלטלנה ובכפר מימון הוא התאפק, אבל כשהמחנה שמנגד שובר את כל הכלים ומנסה להשמיד את הכלכלה כדי לכפות את דעתו על שלטון נבחר, מי יודע אלו מסקנות מבצעיות נמהרות יופקו בתגובה בימין.
המדינה זה אני, אמר לואי ה־14. הדמוקרטיה זה אנחנו, רק אנחנו, אומרים עכשיו מתנגדי הרפורמה המשפטית, במסגרת מפגן התנשאות חסר תקדים על תומכי הרפורמה. "דיקטטורה", הם מגזימים במצח נחושה, "הפיכה", "פשיסטים", "גזענים" ו"נאצים", כן גם נאצים. אי אפשר לטעות בדברים של רם בן־ברק שעה קלה לפני ההצבעה בכנסת. בעיניו ובעיני עמיתיו למרד הם הם מבטאיו המובהקים של רצון העם האמיתי, סנגוריהן הבלבדיים של זכויות האזרח ומערכת המשפט, המכשול האחרון בין אור לחושך.
זהו שקר גמור, כמובן, שהשמאל נוהג לספר לעצמו ולשאר העולם. הוא לא דמוקרט גדול יותר מהימין, אפילו פחות, סותם פיות מסורתי שהצליח להשתלט במרוצת השנים כמעט על כל מרחבי השידור הציבורי והמסחרי. תחת שלטונו ובמוקדי השפעתו נעשו תועבות גדולות לאנשים שחשבו והתבטאו אחרת ממנו. עצם התנהלותו הפראית מאז הבחירות בסתיו, שבהן נחל כישלון מרשים, היא ראיה ניצחת ליחסו האמיתי לדמוקרטיה, יחס של החפצה וניצול ציני.
אחרי שהעביר את הסכם אוסלו ב' על חודו של מרגל איראני, ותמך נלהבות בהתנתקות למרות תוצאות משאל המתפקדים במפלגת השלטון, פתאום הוא טוען ש־64 מנדטים הם לא כלום. "הרוב קובע: יוצאים מעזה", זעקו השלטים והכותרות שלו ב־2005 על סמך כמה סקרים, ואילו עכשיו הם קובעים ש"דמוקרטיה לא נגמרת בבחירות". עצומות של כמה מאות משפטנים או גנרלים בדימוס מתוארות כבעלות משקל סגולי גדול יותר ממיליוני פתקים בקלפי. האנשים שמזכירים לנו שוב ושוב את דברי מירי רגב, מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו, חושבים בדיוק אותו דבר על בג"ץ ועל מערכת המשפט. אפילו הנשיא הרצוג נחשב אצלם לעוכר הדמוקרטיה מאז שהעז להעיר בשבוע שעבר שאכן צריך לגוון את הרכב בג"ץ ולהציע פשרה. מיטב דוברי המחנה נזפו בו, קראו אותו לסדר ואפילו ציוו עליו להתפטר.
מי ייתן והרצוג לא יתפשר איתם. ביום שלמחרת "הלילה הגדול" בכנסת הוא דיבר בכנס ידיעות אחרונות על "בוקר מאוד קשה", אך בוודאי ברור לו שזה היה יכול להיות בוקר קשה בהרבה אילו נכנעה הממשלה למתקוממים. הדרך המבטיחה ביותר למניעת הישנותם של בקרים כאלה היא אימוץ נוסחאות הביניים שמשפטנים משני הצדדים מגבשים מאחורי הקלעים בחסותו. אם הרצוג יאמץ אותן בפומבי, זו תהיה תרומתו הגדולה בכל הזמנים של מוסד הנשיאות לשיקום האחווה הישראלית. גם אם לפיד יתנגד בתוקף ובני גנץ יהסס, חלקים נרחבים במחנה שלא הצביע נתניהו בבחירות האחרונות עשויים למצוא מרגוע במתווה הפשרה, וכמובן גם מצביעי נתניהו הרבים שאינם שטופי תאוות נקם. אחרי הבוקר הקשה אולי עוד יפציע שחר של יום חדש.
