כל יום, בערך פעם ביום, אני מתעצבן. מאוד. וגם מפחד מאוד. אני קורא ברשתות החברתיות על הרפורמה המשפטית ועל המצב במדינה, על מה נבחרי הציבור שלנו עושים ועל מה הם לא עושים, וזה גורם לי לפחד ולהתעצבן.
וכשאני מתעצבן ומפחד, אני יושב לכתוב פוסט. מדי פעם אני אומר לעצמי, אולי מישהו ירצה לשמוע מה יש לך להגיד על פוליטיקה. ואני יושב לכתוב פוסט ארוך שמסדר לעצמי כל מיני נקודות בראש ששמעתי. בערך פעם ביום אני כותב פוסט כזה, והוא תמיד טעון בהמון המון רגשות של פחד ושל דחיפות ושל הצורך לעשות משהו מהר ועכשיו ושל איזושהי פאניקה. היא שלי, הפאניקה הזו. אני יודע, אני מכיר בה.
ובכל פעם אני מפרסם את הפוסט הזה, ואחרי חמש דקות מתחרט ומעביר לכזה שרק אני יכול לצפות בו. באמת, כל יום זה קורה. כל יום פוסט אחר. כל יום אף אחד לא קורא אותו, כי אני מפרסם ומסתיר אותו מיד. זה מה שאני עושה בימים האחרונים. לוקח את הזמן שבו אני אמור לנוח, לראות סדרה, לשמוע פודקאסט, לקרוא ספר, ומקדיש אותו לקריאה ברשתות חברתיות ואז לכתיבה עצבנית ברשתות חברתיות ואז להעברת הפוסט לפרטי.
אני מרגיש שזה הבידור שלי בימים האחרונים. בידור במובן הרע של המילה, כמובן, אבל בידור במובן של זה הדבר שמרכז אליו את הזמן הפנוי שלי. הזמן שאני לא עובד, עם הילדים או עם המשפחה. אבל אני מרגיש יותר מזה, לא רק שזה הבידור, זה מה שמפעיל אותי. אני חלק מאיזושהי סופה של דעות, רגשות ומחשבות, והרגשות שלי מזינות את הסופה הזו כמו שהן מתודלקות ממנה.
בזמנו, כך אני זוכר, קראתי על הצורה בה רשתות חברתיות מזינות את הפוליטיקה. זה היה בקשר של הבחירות בארצות הברית ושל קיימברידג אנליטיקה, ואני זוכר שחשבתי שההשפעה של הרשתות החברתיות היא באמצעות בוטים מהסוג המטומטם – בוטים קיצוניים מאוד שמהדהדים מסרים, אולי משהו מהסוג שאנשים מסויימים מושפעים ממנו, אבל אני (כך חשבתי) לא מושפע מדברים כאלה. אני מודע.
והנה, אני מפוחד, והפחד גורם לי לכתוב, והכתיבה שלי מניעה גם היא את הפחד.
והחלק הנורא בכל העניין? שיכול להיות שאני מפחד מסיבה טובה. יכול להיות שהמצב באמת בכי רע, במדינה. שהדברים שאני לא רוצה שיקרו, הנה הם קורים. אבל יכול להיות גם שזה לא המצב, ואין לי דרך לדעת, כי אין לי דרך אמיתית לסנן את המידע שמועבר אלי, ולצרוך אותו בצורה בהירה ונגישה ונטולת רגשות, ולשפוט אותו ולחוות עליו דעה. זה בלתי אפשרי.
הכל רגשי, והרגשות האלה מקצינים עוד ועוד. וגם אני שם.
לא רק אני, אגב. גם הפוליטיקאים. גם הקיצוניים שבהם. אני לא מומחה לפוליטיקה, אבל אני חושב שחלק ניכר ממה שהפך את הפוליטיקה שלנו להיות כזו – כלומר סוערת, ולא שקולה, ובעיקר לא כזו שמיועדת כולה לטובת ורווחת המדינה (סליחה על המילים האלה), קשור לדברים האלה – לנראות, לצורך לייצר כותרת, לצורך להקצין כדי להצדיק את עצמינו מול הבוחר שצועק חזק יותר. במידה רבה, ההצלחה של ביבי בשנים האחרונות לא קשורה רק אליו, אלא לתנועה של הרשתות החברתיות ולמה שהן דורשות מנבחרי הציבור.
אלמוג כהן, חבר כנסת מהציונות הדתית (מעוצמה יהודית ליתר דיוק). הדגים את זה יפה בשבוע האחרון. הוא עשה לייב באמצע הלילה, ובו הוא מתייחס בצורה מבזה לחברי כנסת אחרים. חלק ניכר מהתנועה הנפשית שגרמה לו להתנהג ככה לא קשורה ליחס שלו לחברי הכנסת ההם, אלא להיראות שלו מול הקהל המועט שצפה בלייב הזה. הוא ניזון ממנו והוא מזין אותו, וכך גם להפך. נאומים שנישאים במליאה כבר לא נישאים לטובת החברים שמקשיבים במליאה, אלא בשביל שאפשר יהיה לחתוך ולערוך אותם ולהעלות לקהל העוקבים, שיראו שעשינו משהו, וכן הלאה וכן הלאה.
אז אני מודאג מהמצב במדינה, אבל זה רק חלק מהסיפור. אני מודאג כי אני יודע שגם אם הסיבוב הנוכחי יסתיים בהנמכת להבות ולא בפיצוץ, אנחנו עדיין צריכים ללמוד איך לנהל מדינה בצורה טובה ויעילה גם בעידן הרשתות החברתיות, ולא נראה שאנחנו – לא הפוליטיקה ולא העם שבשדות – בדרך לשם, וצריך לחשוב על זה ברצינות.
