אז לפחות תגידו סליחה. עכשיו כשאתם מריעים לחוסמי הכבישים ולסוחבי הטנקים; למכים בבריונות בזגוגיות המליאה, לקופצים על השולחנות בחדרי הוועדות; עכשיו תגידו סליחה. עכשיו, כשאתם מתרשמים עמוקות ממפירי הסדר, מהשובתים מול הבתים הפרטיים של חברי הכנסת, שחוסמים בלי בושה את זכותם להצביע. עכשיו, ממש עכשיו, תגידו סליחה.
אם אתם לא מסוגלים לצאת נגד, אם פתאום אתם לא מוצאים מילת ביקורת נוכח המוחים ללא גבולות, לפחות תרכינו ראש בבושת פנים. תרגישו שמץ מבוכה. ותתנצלו. תתנצלו, למען השם. תתנצלו בפני כל מי שקראתם לו בריון וערס וצ'חצ'ח. בפני הפנתרים השחורים והמתיישבים הכתומים. בפני מי שהזדעזעתם מקריאותיו לסירוב פקודת פינוי, בפני מי שהאשמתם בהסתה בשל קריאות לא ראויות כמו "בוגד" ו"פושעי אוסלו לדין". אם לא אז, לפחות עכשיו. כשאתם מגישים מיקרופונים ומקלדות לטובת סירוב פקודה הפוכה. כשאתם משדרים בשוויון נפש קריאות דין רודף ובגידה והפיכה. תתנצלו. לא כי הביטויים משכבר לא תקינים פוליטית. לא כי זה מוציא אתכם אליטיסטים מנותקים. תתנצלו כי שיקרתם. במצח נחושה.
זו לא פנייה למי שמעודדים מרי ומצהירים שאין כאן מלחמת אחים כי "מי אח שלכם בכלל? אפילו לא קרובי משפחה". אין מה להידבר עם מי שמסתתרים מאחורי חומות גבוהות של אטימות ויוהרה. זו גם לא התייחסות מצקצקת כלפי מבוהלי האמת, שמשוכנעים שאנחנו צועדים לדיקטטורה, שחרדים לקץ המדינה. אין כאן שמץ ביקורת על מי שהשתכנעו מההסתה. זו זעקה מתוסכלת למי שמפיצים אותה. למי שמקדמים אותה בלי טיפת הסתייגות. בלי שמץ נאמנות למקצוע, בלי מחויבות לדיווח בסיסי, לאיזון השיח, להצגת תמונה ישרה ומלאה.
השתמשתם בכלי התקשורת הציבוריים והכמו־מוסדיים לצורך תעמולת נגד, שהפכה לתעמולת בעד כשהתאים לכם. בעד חסימות, בעד קריאות נאצה, בעד העלמת עין מהסתה פרועה. גייסתם את דיווחי התנועה כדי לפתוח את הבוקר בברכת הדרך "למי שבדרכים ומי שבדרך למחאה". הפכתם מכלבי שמירה למטה המאבק של המחאה. בראיונות, בהנחיות וגם במוזיקה שבחרתם, הבהרתם שגל"צ היא הבית של החיילים מצביעי יש עתיד ומערבה בלבד. בעיצומו של מאבק על עתידו הקיומי של תאגיד השידור הציבורי, התעקשתם להוכיח שהוא שייך לציבור האופוזיציה. הפכתם את הכותרות הראשיות לסטיקרים, ואת פתיחת המהדורות למקבץ שידורי המהפכה.
כשאתם מעלים על נס את קריאת "קץ הדמוקרטיה", לפחות תתנצלו בפני מי שהלעגתם וביזיתם מפני שכינה את הסכמי הטרור של אוסלו "קץ הציונות". הרימו את עצמכם לכיוון ואדי סאליב ומחסום כיסופים; רשמו נוכחות בדולפינריום ובצומת האיקסים המנוח בירושלים. עמדו שם עם שלטי ענק שכתוב עליהם: סליחה. ואם אתם כבר באזור, תנו קפיצה קטנה לכיכר ציון, ותרכינו ראש במבוכה. הרי כבר טרחתם לכתת רגליכם עד לשם בעבר, ולחשב זוויות ורדיוס בדבקות טריגונומטרית מרהיבה; בעולם נטול אינטרנט ומצלמות טלפון חכמות, ביקשתם להוכיח שראש האופוזיציה בנימין נתניהו ראה מהמרפסת את שלטי "רבין בוגד", או את הכרזות מבית שמפניית השב"כ שהראו את ראש הממשלה במדי אס־אס.
אז גשו רגע לשם, אולי תרכזו סביבכם כמה חבר'ה מקומיים, ותסבירו להם, תסבירו לנו: מאיזו זווית בדיוק ראש האופוזיציה הנוכחי לא ראה את שלטי "ביבי בוגד" ולא שמע את הקריאות להדיחו בכל צורה? איך מר טוויטר ופייסבוק פספס את מה שאפשר למצוא בלחיצת כפתור ביום של ויי־פיי חלש – את מדי האס־אס, את קריאות המרד וההסתה? אז אם אתם רוצים לשמור על שמץ אמינות, רצינות ויושרה, כדאי שמי מכם יטריח את עצמו לומר סליחה. תתנצלו על שבאותם ימים קראתם לנו – לנו! – בכינוי "אדוני הארץ". על כך שמר טלוויזיה חיים יבין הוביל ברוב חוצפה את הבוז הזה, את כתב האישום.
עברו בקושי חמש דקות מאז שממשלת השינוי צעקה על אופוזיציית הימין "סיקריקים! שורפי אסמים!". אולי כדאי לכם לשאול יחד איתנו איפה הם עכשיו, ראשי הממשלה החליפיים דאשתקד? איפה הם מול מי שברצינות גמורה מעודדים העברת חברות לחו"ל, הפסקת תשלומי מיסים וסירוב פקודה? לאן נעלמה רוח התזזית המתלהבת לחנך, לעצור את הסחף, למנוע כאוס לטובת עתיד המדינה?
אבל אתם לא מתנצלים. להפך. בלי למצמץ אתם נאחזים בשקר "קץ הדמוקרטיה", ומסבירים לנו יפה שזה לא אותו הדבר. אתם, הקופסה והצמר הרך ששמרו על אתרוג ההתנתקות, נותנים היום מקום של כבוד לאהוד אולמרט, ראש ממשלה שהוא עבריין מורשע, ומחזקים את בריוני "קריים מיניסטר", ממובילי המחאה. אתם מבקשים שנאמין שאכפת לכם מצדק ואמת ויושרה. כי מה זה אי יווני מול בקבוקי שמפניה.
אנחנו הרי נידבר בסופו של דבר. בניגוד למה שאתם אוהבים לספר לעצמכם, דווקא הימין הוא זה שמציל באופן מסורתי את העם המוכה הזה ממלחמת אחים. ובכל זאת, יהיה נחמד אם מדי פעם תעשו חושבים. תהרהרו בסיבוב הפרסה שעשיתם פה, ואולי – ככה בשקט, ביניכם לבין עצמכם – תגידו סליחה.
שניים מול חוקי הטבע
זה השלב שבו אתם קוראים לנו בכיינים, אומרים שאנחנו ממשיכים ליילל נגד תקשורת עוינת כשיש לנו שלל כיפות ואנשי ימין בכל עיתון ובכל ערוץ. מה עם קלמן ליבסקינד? ועמית סגל? אז מה את רוצה, מה? וזה נכון, ליבסקינד שם וסגל שם, וזו בדיוק הנקודה. שני פנומנים שמשאירים אבק לרוב המוחלט של אנשי התקשורת מכל הקשת הפוליטית. זה על תחקיריו, זה על הארכיון שהוא סוחב בראשו, ושניהם עם פרשנויות גדושות חוכמה. שני עילויים מוערכים – האחד עם תוכנית מרכזית ברשת ב' בהשגחת אסף ליברמן, האחר מערכת מדיה בפני עצמה. שניהם מציבים מולכם מראה גדולה, ובכל זאת אתם לא ממצמצים. כפי שאמר עמית עצמו השבוע, האדמה לא רועדת גם נוכח כל שורת ההפרות המוסריות. שתיקה גמורה מול התקרנפות צבועה.
שני אישים בעלי אמינות ודייקנות עיתונאית מליגת־העל לא מצליחים לשנות את הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, וגם לא של המהדורות בכלי התקשורת שמעסיקים אותם. כי שוב הוכחתם שאם אתה מהמיליה הנכון, אתה יכול לעצום עיניים מול המראה ולספר לעצמך סיפור אחר מזה שהיא מציגה. ואם זה לא עובד, אתה תמיד יכול לשבור אותה.
