כמו בכל בית יהודי כשר (או לפחות ברובם), גם אצלנו השבת שעברה הייתה כמרקחה. אפילו מי שניסה לא לדבר על הפוסט החשוף והנוגע של יאיר שרקי, בסופו של דבר גם הוא נכנע לדיונים שסערו סביב הפרסום ובכלל סביב סוגיית הנטיות המיניות. זו שאולי לחלקנו עוד היה נדמה שאם נעצום עיניים מספיק חזק, היא לעולם לא תגיע לפתחנו.
אפתח ואומר שאין לי כל כוונה להתייחס ליאיר עצמו ולדברים שכתב. וגם, שכל מה שאכתוב כאן כעת מלא בחרדת קודש, בהיסוס ובתקווה שדבריי יישמעו ויהיו לרצון אמרי פי לפני כל אחד ובמיוחד לפני בורא העולם.
יחד עם ההסתייגות הזו, אם מישהו ייפגע מדבריי אני מבקשת סליחה מראש. אין זו כוונתי.
צרור שאלות
אני לא סתם פותחת כך. זה לא סוד שהנושא הוא תפוח אדמה לוהט ושהסוגיה מסעירת הרגשות הזאת עלולה לגרור אותי ואת כל מי שבוחר לדבר על כך למחוזות קשים וכואבים, שאיש מאיתנו לא רוצה להיות בהם.
האם ראוי ונכון בעינינו שאדם מוערך, בנו של רב מוערך, יכתוב פוסט חשוף כזה – ואנחנו נפקיר את התגובות והלייקים דווקא למי שהוא אינו משתייך למגזר שלהם?
ובכל זאת, אני רוצה לגעת בנקודה אחת. בתהייה אחת שחזרה על עצמה כמעט בכל דיון או בכל מאמר שקראתי לגבי יציאתו החשופה של יאיר מהארון.
מיד כשסיימתי לקרוא את המילים שכתב, הגבתי בפייסבוק כמו רבים אחרים בלייק “לב" והוספתי תגובה אישית רגשית מאוד (“מותר לי לומר שאני אוהבת אותך?", כתבתי).
מי שמכיר אותי ברשת ובכלל בחיי הכתובים יודע שאני לא בוחלת באופן ההתבטאות הזה. אני רואה הבדל גדול בין לומר לאדם בפניו את המילים האלו ובין לכתוב אותן כך בפומבי. מבחינתי הן מבטאות רגש של אמפתיה, מין תחליף לחיבוק והזדהות, גם עם בני המין השני.
אבל ספציפית כאן, במהלך הדיונים בשבת שעברה עם חברים טובים מכל מיני גוונים, חזרה אצלם שוב ושוב התהייה: למה הגבת לו? למה בער בך הצורך להיות אחת מאלו שכותבות בפומבי תגובה כזאת? למה בעצם אי אפשר לקרוא, לכאוב, להזדהות בלב ולהמשיך הלאה?
אחדים אפילו הגדילו לשאול: איך את תומכת בו במעשה האסור הזה? איך את נותנת לגיטימציה למה שהוא כתב?
וכמובן, המחמירים דאגו – בין בגלוי ובין בנסתר – להזכיר לי שזה איסור מן התורה, שאני חוצה גבולות. הם הוסיפו תהייה: מה רזיאל היה אומר על זה? אבל ברשותכם, אליהם אני פחות רוצה להתייחס.
השאלות מהסביבה גרמו לי להרהר ולתהות למה בחרתי להגיב כפי שהגבתי.
רגע לפני ההתמודדות
בשנים האחרונות, המילים שאני כותבת ברשתות וגם בעיתונות כואבות ומדממות. לפעמים הן חסרות רחמים, ומכות בקורא.
אולי יש מי שיצקצק בלשונו ויגיד שעדיף לא לשתף, שלייקים הם מיותרים ושטחיים. אבל בסופו של דבר, אהדה והזדהות סיפקו בעבר ועדיין מספקים לי חמצן לאתגרי החיים. ויש זמנים שבהם אני ממש לא בררנית בחמצן.
כשיאיר בחר לשתף את הקושי שלו, את נשיאת ההפכים המטלטלת כל כך שהוא חי בה, נדרשנו כולנו להתעמת עם הסוגיה הכואבת. נדרשנו להתבונן לאמת בפנים ולהתחיל לדבר על זה, לגבש דעה או עמדה שמן הסתם עוד תתחדד ותגדל ככל שנשכיל לחדד אותה ולהגדיל אותה, הן כציבור והן כפרטים.
נדרשנו להבין שיש מורכבות. אם חשבנו פעם שאפשר למצוא פתרון מהיר וברור בהכרעה בין המציאות ובין התורה וההלכה, זה לא תמיד כך. יש מי שהמורכבות הזו היא מנת חלקו ברובד הכי עמוק של החיים, ועלינו לכבד את זה.
אבל לפני הכול, בין שבחרנו לדון בכך בביתנו ובין שבחרנו לקרוא, לנשום עמוק ולהמשיך הלאה בחיינו – עם דבר אחד חובה עלינו להתמודד: הכאב של האדם.
חיבוק מבית
כשנשאלתי מדוע בחרתי להגיב ניסיתי להבין: האם יעלה על הדעת שאכתוב בעצמי תוכן חשוף ומטלטל על חיי, וכל קוראי הפוסט יתעלמו מדבריי? האם ייתכן לקרוא על כאב של אדם אחר ולהחליט שלא להגיב רק מפני שאני לא יכולה להתמודד עם הכאב שלו בעצמי?
אני חושבת שעלינו לשאול את עצמנו אם באמת ראוי ונכון בעינינו, אחרי שבן המגזר שלנו, אדם מוערך, בנו של רב מוערך, כותב פוסט חשוף כזה – האם נכון שנפקיר את התגובות והלייקים דווקא למי שהוא אינו משתייך למגזר שלהם?
האם ראוי בעינינו, בני המגזר הסרוג, שמרגע ששרקי או כל אחד אחר בוחר לשתף בסוגיה המטלטלת הזו, נבחר כולנו להיעלם מהזירה ובכך בעצם לומר לו בלי מילים שאין לו עוד מקום בתוכנו?
בחרתי להגיב לו – ואבחר להגיב כך לכל מי שישתף בהתמודדות כזו – היא כדי לומר בפשטות: אתה עדיין שייך.
אתה תמיד שייך.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
