זה היה שבוע מדהים, נפלא, מעורר השראה. ועכשיו כשכולכם בטוחים שזה עוד טור על רפורמה ופוליטיקה ויריב ושמחה, אציין שזה היה שבוע נפלא אבל לרובכם אין באמת מושג למה. זה היה שבוע נפלא כי הוא שוב הוכיח שמאחורי הכותרות על קרע בעם ומלחמת אחים, יש פה עם שרק מחכה שמישהו יגייס אותו לעשות קצת טוב, והוא יתנפל על זה כמו לביאה שסיימה דיאטת אשכוליות ומתה לאיזה נתח זברה.
את בניה פרץ פגשתי לראשונה בחוף הצוק בהרצליה. חבר טוב שלי, צביקי גולדברג, איש פרסום ואדם שבאופן כללי עושה הרבה טוב בחייו, ביקש שאגיע לפגוש את בניה ואת אבא שלו עופר, ועל הדרך אעזור לו קצת בקמפיין מימון המונים שהוא מתחיל.
ידעתי מעט מאוד על בניה: פיגוע, צומת תפוח, יהודה גואטה הי"ד, ובניה, שנפצע אנושות. יחד ירדנו לחוף הים לצלם סרטון לקמפיין גיוס ההמונים. בשלב מסוים ראיתי שמשהו מטריד את בניה, וכששאלתי מה העניין הוא אמר שהוא לא אוהב שבתסריט מופיעות מילים כמו "אני צריך את העזרה שלכם" "תעזרו לי" "רק עם העזרה שלכם".
צריך אופי מיוחד כדי לשבת בכיסא גלגלים, לדעת שאתה צריך עזרה מהציבור, ובכל זאת לבחור לא לפנות אל המסכנות, וללכת על אופטימיות ושמחה. כזה הוא בניה, וכזה הוא עופר אבא שלו, שבזכות האופטימיות והאמונה שלו יש סיכוי שבניה יום אחד יעמוד על הרגליים. יש קשר מיוחד בין עופר לבניה, עופר לא מוותר על בניה, ובניה לא מוותר על החיים. סינרגיה של אופטימיות.
המטרה: מטקות
אבל זה לא התחיל אופטימי: זה התחיל בעוד פיגוע, שרובנו כבר שכחנו. בניה היה בדרך לישיבה שלו באיתמר, ועמד בטרמפיאדה בצומת תפוח. הוא זוכר את קריאות "אללה אכבר" ואת הנשק בידי המחבל, ורעש, ואת עצמו נופל אל הרצפה. הוא זוכר חוסר תחושה ברגליים, הוא זוכר אמבולנס, הוא זוכר שהיה בהכרה, הוא זוכר שהוא איבד אותה, ואז הוא כבר לא זוכר. הוא הראה לי בטלפון את הסרטון מהפיגוע ובאצבע סימן לי את המכונית של המחבל, ואיפה בדיוק הוא נפל.
אני משנה קצת את התסריט, ובזמן שבניה עובר עליו אני משוחח עם עופר. משפחה בית־שאנית שורשית, גדולה, הרבה ילדים. בניה התאמן בטירוף כדי להגיע לסיירת, אבל מצא גם זמן להתנדבות. כשסיפר לו שהוא הולך ללמוד באיתמר עופר תמך בו. רק אמר לו להיזהר, כי בכל זאת, איתמר זה לא בית־שאן. ביום הפיגוע, כשקיבל את ההודעה בזמן נהיגה, הסתובב מיד לכיוון ירושלים. הרופא הראשון אמר לו שאפשר לשחרר את בניה הביתה, כי הילד הזה כבר לא ילך ואין איך לעזור לו.
עופר מתרגש, כאילו נכנס שוב למצב הנפשי שהיה בו אז. הוא סירב לוותר והפך את העולם, ביקש חוות דעת שנייה וקיבל אותה, והרופא האחר אמר שיש סיכוי, קטן אומנם, להציל את יכולותיו המוטוריות של בניה, אבל זה כרוך בסיכון גדול ואין הרבה זמן לקבל החלטה. אחרי הניתוח, כל התקדמות קטנה של בניה – נשימה, אכילה, הזזת הצוואר והיד, דיבור – הפכה לחגיגה גדולה.
הוא מספר לי על בחור צעיר בכיסא גלגלים, פצוע טרור, שהגיע לבקר את בניה במחלקה הנוירולוגית. עופר הודה לו אבל אמר בנימוס שהוא מעדיף שלא ייכנס לחדר, "כי בניה יחזור לעמוד, ואני רוצה שהוא יראה אנשים שהיו בכיסא גלגלים ועמדו". הבחור סיפר לעופר שהוא כבר הצליח לעמוד, אבל בסוף הרגיש נוח יותר בכיסא. אחרי שנה עופר ובניה יצאו לטרק ופגשו את אותו הבחור: הוא אמר להם שהשיחה בבית החולים הייתה קשה לו בהתחלה, אבל כשהוא רואה את בניה היום מזיז ידיים וצוואר ומדבר, הוא אומר שאפו.
כשאני שואל למה הם צריכים 4 מיליון שקלים, הוא מוציא את הטלפון ומראה לי סרטון: אישה הולכת בהליכון, צעד אחרי צעד. היא הייתה בדיוק במצב של בניה, ועברה ניתוח ניסיוני בתאילנד שהחזיר לה את היכולת ללכת. על חוף הים, כשמאחוריו אנשים רצים, אני שואל את בניה מה בא לו לעשות אחרי הניתוח. הוא מסתכל הצידה ואומר: "לשחק מטקות עם אחים שלי".
23,550
עברו שלושה שבועות, ואלה המספרים נכון לכתיבת שורות אלה: 4,063,211 שקלים, 101 אחוזים מיעד המימון, 23,550 תורמים, ומתוכם 36 שתרמו יותר מ־3,000 שקל, ו־7,428 איש שתרמו 70 שקלים ומטה. המונים תרמו רק עשרים שקל – אולי לא היו יכולים לתת הרבה, אבל בכל זאת ממש רצו לתת. 1,409 איש התגייסו לשבת ליד הטלפון כדי להפיץ את הבשורה – שגרירים שהפכו את הקמפיין לפצצה ויראלית. היה אפילו ילד קטן שהחליט לשטוף מכוניות כדי להשיג כסף משלו לתרום.
עם ישראל התגייס שוב רק כי הרגיש שצריכים אותו. אנשים מקשקשים על מלחמת אחים, אבל העם מסתכל עליהם מלמטה וצוחק.
קבלו קצת קיטש: תרמו לקמפיין הזה ימנים ושמאלנים, חילוניים ודתיים, מפקדים בכירים בצה"ל וראשי מועצות, חברי כנסת ואברכים פשוטים, אקדמאים ואנשים בלי 12 שנות לימוד, הייטקיסטים וירקנים, ומלא אנשים שמכסחים זה את זה בטוויטר כל היום. יחד, כולם – כי בחור צעיר צריך לחזור ללכת.
אני בורג קטן בקמפיין הזה, שולי אפילו, אבל לפעמים בורג קטן יכול להביט מהצד ולראות איך פועלת מכונת טוב מטורפת.
אגב, רגע לפני ששלחתי את הטור בדקתי שוב את הסכום: 4,206,514. בניה, עופר, סעו לתאילנד. עברו את הניתוח, תנו בראש וברגליים. אני בינתיים הולך לקנות מטקות.
